יש משהו במרחק ובקור שמעורר את המחשבות. אולי זה בגלל שהאצבעות כמעט ונושרות שכל פעם מורידים את הכפפות בשביל לבדוק את הפון, או שזה המליון ואחת שכבות שעלי שרק המחשבה שצריך לפשוט אותן מעוררת בי דכאון והתנגדות. אז מה שיכול לעבוד והוא עובד טוב באויר קר זה הראש.
אני חייבת סגריה ואם היא היתה מחוזקת זה בכלל היה משמח אותי, אבל בהחלטה שרירותית ומפגרת החלטתי שאני מנסה להימנע.
בדרך לכאן, בn9, ישבתי מול זוג, הוא מולל לה את התנוך של האוזן, ואני השתדלתי לא להסתכל, אבל לא הצלחתי שלא, כשהם קמו התיק שלו רשרש מבקבוקים. הוא היה ניראה כמו גרסה עצובה של דניאל קרייג, והיא..לא ממש שמתי לב.
ברקע, יש עכשיו, מוזיקה לייב, לא אכותית במיוחד, אבל שירים מה איטייז זה תמיד עובד, גם אם מי שמנגן בטוח נולד 25 שנה אחרי..שירים בוינטיג'.
כולם עם מסכות, ובי עולה מחשבה שהקורונה על שלל גווניה, צמצמה את העולם, מין שותפות גורל שכזו. וזה מבלי שאני מתייחסת לעברית שאני מידי פעם מתעלמת ממנה.
קר לי, אני חייבת לחזור להיות בתנועה...ניראה לי מצאתי סגריות.