האמת שמה שהכי בא לי כרגע, זה לחזור למיטה ולהתחיל את השנצ, אז מה עם רק 10 בבוקר, בטוח שיש מקומות אדומים שעכשיו עוד לילה או כבר צהרים, כן, אני יודעת שזאת קלישאה אלכוהולית, אבל למי יש כוח למקוריות שכל מה שבא זה ללכת לישון.
אבל כאקט מעשי אני מחליטה שלצאת מהבית יותר עדיף, זה קצת בשביל לא לבזבז שישי שהוא בלי עבודה וקצת בשביל להתחמק מהגוזל ,שכבר כמה ימים חולה, וכמו רבים וטובים לפניו גם הוא לא יודע אך. כי להיות חולה בגיל 17 זה בדיוק אותה התנהגות של גיל 4 ושל גיל 40. לדעת להיות חולה זה לא עניין של גיל, זה עניין של אופי. אני למשל, כשאני חולה, אני נכנסת מתחת לפוך, מכסה את הראש, מעדיפה שיהיה שקט וחושך ומחכה למות. אין, ככה אני, אם פולניות, אז רק באקסטרים.
ואז זה מכה בי, כמו הארה, כזאת שאני לא יודעת להחליט אם היא כל כך עמוקה בגלל שהיא רדודה, או שלהפך, העומק שבה כל כך רדוד. והיא פורצת לי לתודעה בזמן שאני מתחבטת איזה נעלים לנעול. ואני מבינה שהבחירה, בנעלים, מעבר כמובן להצהרת הסטייל שבה, היא אנלוגיה למצב נפשי, כמעט תודעתי. מין שיקוף של הנפש, המיינד, אני יכולה ממש להכניס את כל הרצונות, התשוקות והמאוויים לבחירה.
ואז המסקנה המתבקשת היא כמובן, שככל שהנפש שלך עמוקה יותר והיכולות לשיים את הרגשות והתחושות טובות יותר והחיבור, הפנימי, גדול יותר, כך עולה הצורך ביותר זוגות נעליים.
זהו, כמו שיא שנכבש, מכאן אפשר רק לרדת.
#נעלתי סניקרס :/#