'שנייה', 'רגע'. אני פולטת את המילים בחוסר סבלנות ובתסכול שהולך ומתגבר תוך שאני לוקחת עוד נשימה מהאוויר הקפוא ומנסה לעבד את כל הנתונים לכדי תמונה אחת רחבה ככל שניתן ואז מבלי להמתין אפילו לתגובה, אני נכנסת לאוטו , מניעה, ומפעילה את החימום על המקסימום ולכיוון הרגלים.
אני אוהבת את האזור, את הנוף ואת העובדה שהחורף שם, באמת מרגיש חורף, אני מכירה את החורף ששם, את הערפל הסמיך הזה שאתה צריך לנחש את המקדימה ורצוי מאוד שהניחוש שלך יהיה מושכל, שזה קצת כמו בחיים.
אבל הפעם אני ממש לא מצליחה לשהות ברוגע. לא מצליחה להכיל את הרגע. בשנייה אחת אני מרגישה אך הדמעות עולות ואני יודעת שכל פתרון שאני לא אביא לא יתן לי את התוצאה הרצוייה ואז אני עושה את מה שאני יודעת הכי טוב לעשות, אני הודפת, את הכל. את ההתמודדות ואת המחשבות ובייחוד את עצמי אל מחוץ לסיטואציה.
ס'עמק על העליות האלה, עיר שלמה שבנויה על עליות ועל מצוקת חנייה. אני מעבירה לראשון ומנסה לא להדרדר בדרך החוצה, שזה קצת כמו בחיים.