זוטות

בכל בוקר אני אוספת ממתחת לכרית את תהיות הלילה. והן כמו פנינים לבנות בוהקות, המנצנצות אל מול קרני השמש הבוקעות דרך החריכים שבתריס. במשך היום אני שוזרת אותן אחת אחת, בתשומת לב מרובה, שומרת עליהן, מוסיפה אותן לשרשרת התהיות שמונחת היטב סביב צוארי, כמו אבן ריחיים היא מונחת שם, מקבעת מווסתת את צעדי. ואז אני מפשילה את שולי השמלה מכניסה יד אחת אל מתחת, דוחפת אותה לאט מבעד לתחתונים כנגד הלחות הזו התגברת, והדגדגן שגדל. מדמיינת אותך אוחז בשרשרת בחוזקה. אני יכולה לשמוע את המולת הקולות של העיר, יכולה להריח לטעום. אני יכולה להרגיש אך השרשרת נכרכת סביב ידך מתהדקת כנגד הצוואר, כמעט וחונקת, מאיצה את נשימתי מגבירה את פעימות הכוס, אחראית על פעימות והתרחבות הלב. ובאותה השניה, אותה השניה ממש, נפרמת. כשפניני התהיות כחרוזים מתפזרים לכל עבר ומתגלגלים. ואני נשארת ללא,  נאחזת עם הצוואר בכף ידך, כמו מבקשת את האחיזה, מתחננת אליה ורק מרגישה את הרטיבות שנוזלת על יריכיי.