היום ניצלתי את השביתה שלי שהייתה מלווה כידוע בעצבים לרוב, וחתכתי קשר שכבר מזמן היה צריך להסתיים. קשר של ידידות נטו, מאוד אינטימי, מאוד קרוב....
בשנה האחרונה הוא נרקב יותר ויותר, עד שהוא פגע בשנינו.
אוהבים, מנסים להמשיך
כואבים, מנסים להמשיך
היום נגמר....
כתבה לי מכתב חזרה.
האשימה שאני מרוקן אותה, אמרה שאני תמיד נוגע, תמיד חודר חומות, תמיד משאיר אותה מנופצת.
אמרה שמתעוררת לבוקר אפור אחרי השיחות בלילה...
ציטוט מתוך המכתב: "אתה גורם לי לפקפק בעצמי, ביכולת שלי לאהוב, להתמיד, לרצות, להגשים את החלומות, הרצונות והשאיפות שלי. אתה גורם לי לא להאמין בי"
כואב... מאוד...
כואב לקרוא דבר כזה מפי אדם שאוהבים, כואב לדעת שכך היא מרגישה ולא אמרה לי, כואב שאני בעצמי מפקפק בכל היכולות האלה אצלה....
לפתע מבין את שכתבה, מבין למה אני, שנגעתי במקומות שאף אחד לא הגיע אליהם והצבתי מראה למולה בלי החומות שסביבה גרמתי לה להתנפץ ולכאוב... להתרחק...
ציטוט נוסף:
"אני מפחדת ממך, שתגרום לי לאבד את עצמי ואותו, להישאב אל תוך הריק הזה, שאתה יודע לייצר, שאתה מצליח לגרום לי לייצר בכל מכתב מהאחרונים ששלחת."
כבר אמרתי שהיה לי חרא של יום? כבר ציינתי כמה קטן אני מרגיש...?
האם אני אטום מידי? האם טעיתי ואיני מסוגל להודות בכך? אני לא חושב שזה העניין. אני חושב שאני צודק לאורך כל הדרך, רק שההתמודדות קשה לה.
כמה טיפוסי מצידי...
הרגשה לא נעימה, כואב לי... אוהב את האישה שהיא, בטוח שהייתי בסדר. כנה, ישיר, חודר, אינטימי. כמו הקשר שלנו, ועדיין... כשקורא את המכתב ששלחה מרגיש צביטה גדולה בלב, פיספוס אולי? אולי באמת אני הרסתי את זה???
לפני 19 שנים. 12 ביולי 2005 בשעה 0:45