מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

לא מעט זמן קיים הבלוג שלי, ומאז ומעולם הוא היה בשבילי מקום בו אני שופך את הכנות והאמת שלי.
הוא מעולם לא היה מקום לתיאורים מיניים או להגדלת האגו ע"י שיתוף הקוראים בסשנים שהתקיימו במציאות או בדמיון. לא, לא, הבלוג שלי לרוב עוסק בפן האישי יותר ודרכו אני מנסה למדוד את מעשיי ואת מעשי אחרים. דרך הבלוג תמיד ניסיתי לחפור בנפשי ולהבין את רגשותיי תוך שאני מתאמץ למצוא את המילים שיתארו את הבלאגן בפנים.
לא תמיד הדברים מובאים בצורה ישירה ולעיתים רבות יש לקרוא בין השורות על מנת להבין את המתחולל בפנים. בעיניי, האיש שכותב את הדברים ומודע לכוונת המשורר, בבלוג שלי יש המון והוא (עם כל הצניעות) אחד המומלצים פה. אני מאוד מתגאה בקטעים שכתבתי עד כה וחושב שברובם טמון קצת מעבר למה שהקורא המרפרף רואה.

ובכן, מדוע אני טורח לכתוב את פרץ השבחים הזה על עצמי? מהי המטרה אליה אני מנסה להגיע?
אני מניח שמפריעה לי הצורה בה אני מנהל את הבלוג בתקופה האחרונה. מוצא את עצמי מפרסם קטעים קצרים וחסרי עומק, קטעים שמכסים על העובדה שאני בעצם לא כותב יותר על ההתרחשות האמיתית אלא בורח מהם ומהכתיבה עליהם.
האם זו אקסהביציופוביה שמתחילה להצמיח שורשים בתוכי? בתקופה האחרונה אני מרגיש שמפריע לי לכתוב בבלוג כי "לא כולם צריכים לדעת". לאן ברח יצר האקסהיביציוניזם שלי? מה פתאום אני דופק חשבון לפומביות שבבלוג הזה? התשובה היא שלא כאן טמונה הבעיה.
היום הבנתי שלא מדובר בחשש מהפומביות ולא מדובר ב"מה אחרים יחשבו\יגידו". לא, הבעיה אינה באחרים אלא בי. הגיע הזמן להרים את ראשי מהמחפורת העמוקה בה קברתי אותו ולומר את האמת: המון התרחש בתקופה האחרונה והיה לי קצת קשה להביט במראת הבלוג שלי מחשש פן ארגיש נבוך או שוגה.
הרי תמיד כשמתרחשים שינויים אצלנו אנו נוטים לתהות האם הצעדים אותם אנו לוקחים הם נכונים ואנו הרבה יותר רגישים לתגובות הזולת, במקרה זה לדעת הקוראים בבלוג. כשמישהו מבצע שינויים גדולים באישיותו, תדמיתו, חייו, בחירותיו, הוא לרוב נוטה לפזול לצדדים ולחפש את תגובות הסובבים תוך שהוא מגדיל את משמעותן פי כמה וכמה.

אם נוסיף לכל אלו את העובדה שגישתי לחיים והצורה בה אני רואה דברים ועושה דברים עוברים טלטלה רצינית בתקופה האחרונה ישתמע מכך שגם הבלוג צריך לעבור שינוי משמעותי בין אם מדובר על צורת הכתיבה או על התכנים אשר חדשים לבלוג כמו גם לי.


היום פסח. היום הרגשתי ביתר שאת את השינוי הבוער בי (לפתע תוהה מדוע כל הזמן אני מחפש שינוי ושוב תוהה האם השינוי הנוכחי יתאים לי ויהיה גם האחרון) וגם הבנתי שאין מנוס מהפנמת השינוי ומשמעותו.
היום החלטתי לשוב ולשתף את הבלוג במאורעות המתרחשים עמוק בפנים ע"י כתיבת פוסטים רלווטים וגם ע"י פרסום הפוסטים שנכתבו בתקופה האחרונה ולא פורסמו בעקבות התקפת האקסהביציופוביה הקצרה שעברה עלי.

את חג הפסח הזה אני מתחיל עם כוס וויסקי משובח אל מול מסך המחשב, בחג הפסח הזה הבלוג שלי נולד מחדש וכולי תקווה שהמגמה הזו תימשך עוד זמן רב. אין ספק שכשאני מתחיל לחשוב במונחי "אני אכתוב על זה בבלוג" , וכשאני מגיע למסקנות מאירות עיניים בעקבות כל דבר קטן שמתרחש, או, אז אין ספק שנגמרה תקופת היובש והשינוי מתחיל לצבור תאוצה גם במישור הבלוג.

כי הבלוג הזה הוא אני.