מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

נשרפות לי העיניים מרוב עייפות,
מנסה לישון ולא מצליח.
רדוף.
"הרדוף".

קובר את עצמי מתחת לשמיכה,
בדמיוני טקס הלוויה.
הספדים.
תמיד כשמתגעגעים אז היתרונות הופכים בולטים,
החסרונות נבלעים בתמהיל הזיכרונות השתוי.
תמיד ההספדים הופכים עצובים בגלל כל הזכרונות הטובים שעולים לפתע נטולי חסרונות, עכשיו כשכבר מספידים.

קשה לי לשמוע את עצמי חושב כך,
עצוב לי אפילו לנסח את זה.

בראשי מהדהד כעת משפט ששמעתי פעם:
פרידה היא כמו מוות קטן.
האבלים בהלוויה הדמיונית הנערכת במוחי המשווע למנוחה נזכרים במה שהיה ובוכים בכי תמרורים.
אחד מהם, מזכיר קצת את איינשטיין (הגאון. לא הזמר) ממלמל:
קטן? הכל יחסי בחיים, לא?

דווקא לפני מספר ימים דיברתי איתה על דברים שהם בו זמנית גם אופטימים וגם פסימים.

סוף.
סוף זה רע?
רק רע?
הרי כבר היה רע, לכן עכשיו הגיע הסוף.
אז אולי סוף זה לא כ"כ רע.
אולי זה גם אופטימי ולא רק פסימי.
אז למה זה מרגיש כ"כ רע?
ולמה זה מרגיש כ"כ ריק?
אבל אי אפשר אחרת.
אין ברירה.
סוף.
סוף אחד קטן שעושה המון המון רע בפנים.
לכולם.


עוד שעה עברה,
קשה.
כואב.
חייב לישון, הערנות כבר שורפת בעיניים, כואבת בראש ובשרירים.
ובלב.....
העירנות כואבת לי בלב.
נראה לי שעל מחר אני אוותר, אנסה לישון כל היום, להעביר את הכאב או לפחות לדחותו ביממה.

הרבה יש לי לכתוב על הכאב.
גם על שלה.
הרבה יש לי לכתוב על המצב המחורבן הזה המזדיין המקולל הדפוק (למה דווקא עכשיו לא באות לי עוד קללות?!) הזה.
הרהורים לגבי העבר,
הרהורים לגבי העתיד...
האם זוהי הדרך הנכונה?
ומה יהיה הלאה?
ואיך אפשר בכלל?
כנראה שאין ברירה.
"נתמודד".
"חייבים".