אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להיות ילדים טובים.
משווים אותם לילדים אחרים ועושים להם תחרויות מי הילד הכי טוב; מי מקבל את הציון הכי גבוה, מי הכי רזה, מי מצליח לקפוץ גבוה יותר.
כשקראו לי ''ילדה טובה'' הרגשתי כל כך גאה ושמחה, כאילו כולם מסופקים ממני, שעשיתי הכל ומה שנדרש כדי לשמוע את זה שוב ושוב ושוב. (וכמובן היה את האיום התמידי של החגורה, שחס וחלילה אסור שיקרה).
תיהי שקטה, אל תעזי לריב בפומבי, תישארי קטנה, תשבי בצד, תיקחי מה שמציעים לך ואל תעשי משא ומתן, אל תדברי עם בנים, אל תעשני, אל תחזרי מאוחר, וכמובן אל תתחברי לאלו שיושבים במחששה.
אז בואו נתקדם 20 שנה קדימה, ונדבר על מה נתן לי להיות ''ילדה טובה''.
ממוצע בגרויות 110. תפקיד חשוב בצבא. תעודות הצטיינות משניהם. לדעת ארבע שפות ברמה גבוהה. פרפקציוניזם. חרדות. משמעת עצמית.
בעיות חברתיות; חרם, ביישנות, פיק ברכיים במתן הרצאות או כשאני עושה שיעור פרטי לאנשים מהמין השני. אי יכולת לשמור על קשר עיניים לזמן ארוך.
מריחות. לקבל את זה שמשהו שדחוף לי ''יטופל בקרוב..''(וכבר עבר חודש), אי יכולת לצעוק, להיות טרף קל, כשאני מחכה בתור וחותכים אותי כאילו אני אוויר ואין מילים כדי להתווכח איתו. שנותנים לי כסף מזוייף כי בטח אני לא אגיד כלום. לדרוש ממני לשלם 12 שקל על גומייה לאסלה כשאני יודעת שהיום בבוקר אבא שלי קנה אותה ב7. לפחד כל כך מעימותים עד כדי כך שאני אנסה לעשות הכל כדי לספק את הצד שני, רק לא לשמוע צעקות. לפחד עד זיעה קרה מכישלון. לבכות כשאני נכשלת. להסתמך על אוכל כשרע. לשנוא את עצמי על כל ציון מתחת ל90. לאגור דברים בבטן כי אי אפשר לסמוך על אף אחד. קשרים קצרים כי אף אחד לא יכול לסבול את התכונות האלו בי. בדידות.
להיות חייבת לקבל מכות מחגורה כשאני לא מוצלחת.
לקח לי 20 וקצת שנים כדי להבין את עצמי. לקבל? לפעמים יש עליות וירידות. אני מתאמנת על דברים, הרבה פעמים נכשלת אבל גם מכישלונות לומדים.
אני יודעת שאם מתישהו בגלגול הזה יהיו לי ילדים, אני לא אחנך אותם להיות ילדים טובים. אני אלמד אותך להיות פייטרים.
ואתם? כשאתם מחפשים ''ילדה טובה'', האם זה מה שאתם מחפשים?
