אחריי מקלחת מרעננת, השמש חודרת בין התיסים ומאירה את החדר באור של טוהר ועדינות.
אני מחליקה את החלוק מהגוף שלי ונעמדת מול הראי הגדול שבחדר. ידיים מחליקות על העור שספג לא מעט בעשרים שנים האחרונות. שריטות, צלקות, תאונות, צלוליט(שלא נדע!). הגוף שלי לא מושלם, גם הנפש שלי רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אולי דווקא אתה תאהב. ואולי כשאתה תעביר את האצבעות על הצלקות שבין הירכיים אתה תעריך אותי יותר, או כשתנשק אותן תגרום לי קצת לשכוח.
והחזה הזה שאף פעם לא אהבתי וניסיתי להסתיר, עד כמה שאפשר. גדול מידי ומסורבל מידי ותמיד מושך את העין יותר מהאישיות. להכיר אותו מקרוב אבל לא אותי. ואולי דווקא איתך זה יהיה אחרת.
העיניים שאומרות הכל, כי זו האמת, אני לא מדברת הרבה, אבל מי שיודע אותי- יודע.אני ספר פתוח.
השפתיים הלא סימטריות אחת עסיסית ואחת קטנה שמתות לטרוף את העולם .. האם אתה תהנה לטרוף אותן בחזרה? והשיער הגלי שאף פעם לא מסתדר כמו שצריך, ובבקרים הופך למבוך אימים, אתה תרצה לתפוס?
לבסוף יש את הכוס. כל כך הרבה סתירות. חלק ונקי ומטונף כל כך. נרטב מהדברים ש'הכי לא בסדר'. קטן כל כך ודורש הרבה עבודה קשה, האם תרצה לדפוק אותו?
הידיים עוברות במרץ על הגוף. בית החזה, הצוואר ובפנים אדומות מראש מחשבות. תטיח אותי על המראה הזו עם כל הדברים השליליים, תתפוס את השיער חזק ותכריח אותי להסתכל. על עצמי, עלייך, תופס עליי פיקוד; מכסה וחושף את כל המגרעות. מכה בחומות עד נפילתם.
