אֶתְנַחְתָּא

פוסט מירמור קטן בתקווה שיישמד בקרוב (יחד עם המירמור..).

קשה להיות סטודנטית. קשה לחזור למתמטיקה ולמחשבון אחריי הבגרויות. קשה עם מרצים שמדברים מהר מידי ויהיר מידי. קשה להיות לבד בעיר שונה לחלוטין. קשה עם אוטובוס אחד לחצי שעה. קשה להכין אוכל לעצמי כל יום. קשה שכולם מסתדרים בכיתה ועוזרים אחד לשני ולהיות בצד ולשבת בשקט. קשה לא למצוא עבודה כי זו עיר קטנה וזה בעיקר חבר מביא חבר או לא רלוונטי בגלל הלימודים שלי שדורשים יותר מידי ימים. שונאת שאין עם מי לדבר כי אף אחד לא מבין. שונאת כמה זה קשה להרוויח כסף לשכירות ולאכול ממשמרות של שישי ושבת וגם זה לא תמיד. קשה לשמוע אנשים מדברים על חופשות וחו"ל ומתלוננים שהצליחו לסגור דיל לשבוע במקום עשרה ימים כשאני כבר מאחרת עם התלשום שכ'"ד של החודש. מצחיק שאני לומדת כלכלה והחלום שלי הוא לעזור לאנשים כלכלית ודווקא אני נמצאת בפח של הפח.

בעייתי, אני שונאת להיות חלשה כל כך. זה כבר מתחיל להשפיע לי על הציונים והתקפי החרדה חוזרים ביג טיים. 

בנימה קצת יותר אופטימית, סוף סוף עברתי מריצה של 5 קילומטר ל-10. 

למה אני כותבת את זה בבלוג אם זה מראה כמה נורא המצב שלי ולא כדאי להתחבר אליי אתם שואלים..? טוב, זה מקום אנונימי. אתם לא באמת מכירים אותי.