לפעמים מתעוררת בתוכי פנטזיה שהבחור שיושב בשורה מאחוריי מסתכל עליי. הוא יודע את השם שלי, ומכיר את הדרך בה אני מדברת והצורה בה אני זזה. הוא יודע מתי אני צוחקת באמת ומתי זה מאולץ. מתי אני מתעניינת בחומר יותר ומתי אני סופרת דקות עד סוף ההרצאה. הוא יודע בדיוק מה אני אוכלת כל יום, באיזה שעה האוטובוס שלי, ובאיזו תחנה אני יורדת. הוא עוקב עליי, בשקט, בלי לדבר.
הוא רואה אותי גולשת ב'כלו' במהלך היום; משחקת בצ'אט עם שולטים, כותבת את הלב שלי בבלוג. הוא מכיר כל מילה וכוונה בפרופיל שלי, ומדבר איתי מספיק בצ'אט בשביל לדעת מה אני רוצה.
לפעמים אני מדמיינת את עצמי מסתובבת לאחור כדי לפגוש עיניים כהות וחזקות שיגרמו לרגליים שלי לרעוד.
המחשבות האלה גורמות לי להרגיש כל כך.. חיה. ואני נדלקת.בטירוף. מרגישה את החוטיני שלי נטרב ואני מפחדת לזוז כדי שזה לא יעבור ישר גם לחצאית ולכיסא. אני מדמיינת אותו מחייך מאחוריי, כאילו יודע בדיוק מה עובר עליי. כאילו הוא יכול להריח אותי, ריח של טרף שהוא חייב לתפוס.