כבר עשר שנים שאני נחשבת שמנה, כלומר מי שרואה אותי חושב שתמיד הייתי ככה. שאני בטח מהבנות האלו, שאוכלות ואוכלות, 10 שנים שאני לא לובשת ג׳ינס כי זה לא נוח, אז אני לובשת כל מיני טייצים כאלו שנותנים לי הרגשה שהכל בסדר נוח ונעים.
לא מספיק שאני שמנה עוד הוספתי לעצמי 9 קילו נוספים, והבנתי באמת כמה תיסכול קשור להשמנה שלי. אני כבר שבועיים בדיאטה וירדתי כבר 2 קילו.
עכשיו אני אשמור על עצמי, להרגיש טוב לא להיות מתוסכלת, כואבת, אף אחד יותר לא ישלוט לי ברגשות. אני אדון לעצמי. חחחח מצחיק לרשום את זה כאן. כשאני חושבת על זה התיסכול הזה נובע מכך שבאמת עשיתי והייתי כל כך טובה, כל כך נכונה, וכלום לא עזר, כלום לא השתנה. אז כמה חודשים מעכשיו בלי רגש בלי אהבה בלי כמיהה בלי חלומות, בלי רצונות, ואני אחזור לגוף שלי זה שהיה לי לפני שחיבלו לי ברגשות שלי, שם כשעוד הדברים התנהלו בצורה טובה, תקינה. אז לא הייתי צריכה משהו או מישהו שימתיקו לי את הנשמה. מי בכלל היה נוגע במתוק.
אני מתחילה דרך חדשה, דרך נקייה, ואז אני אחזור לג׳ינסים היפים שלי לבגדים שלי, אני מתגעגעת לגוף שלי הקודם. הוא היה קל, נעים וטוב. הקץ לתיסכול.
