תמיד ניסיתי לנתח את עצמי, כזה אני טיפוס שאוהב לנתח.
אולי בגלל שתמיד חשבתי שאם אבין מאיפה מגיעות כל השריטות שלי ככה אוכל להשטלת עלייהן ולחיות עימן בשלום.
כבר קרוב לשנה אצל פסיכולוגית,מאז היסודי אני מגיע למין מסגרת כזו או אחרת על מנת לאבחן את ההתנהגות/התנהלות שלי שלא ניראת לאחרים.
היא יודעת עליי הכל.כן הכל, כל מה שגרם לי להיות מי שאני היום.
קיים בי דיסוננס פנימי שלדעתי באמת פוגע לי בהתנהלות החיים התקינים שלי. שנים שניסיתי למצוא אנשים בבעיה כמו שלי ולא מצאתי.
גדלתי בבית שמבוסס על שליטה,בהכל,איך אני אוכל,איך אני ניראה,מדבר,מתנהג,תחביבים חברים,בית סובייטי טיפוסי בהחלט לדעתי.
משחקי השליטה עם ההורים שלי התחילו בגיל צעיר,אבל פה בהחלט אפשר להאשים אותי, אני עקשן,לא יודע לוותר ולא יודע לחזור בי.
כשהייתי מתנהג בצורה שלא משביעה רצון את אמא שלי, היא הייתה מעמידה אותי על 4 ומצליפה בי עם חגורת עור,ילד רגיל כנראה היה בוכה אחרי המכה הראשונה,הרי היא מגיעה ללא רחמים,אבל לא אני,אני הייתי צוחק,מראה לה כמה זה קל לי,שהיא לא תצליח לשבור אותי,מבקש עוד,אמא שלי שהיא אישה מעורערת בלשון המעטה הייתה מגבירה עוצמה וקצב,כמה שלי היה "קל" יותר בשבילה זו הייתה רק סיבה להכות חזק יותר,עד שירד דם,משחקים משחק מי ישבר קודם,ולצערי אני לא הייתי נשבר ראשון אף פעם,וזה רק על קצה המזלג.
כך גדלתי ונהייתי מי שאני היום, אדם שחייב לשלוט בכל דבר,להגיד תמיד את המילה האחרונה גם אם זה הרסני,אבל כזה אני.
נכנסתי לעולם השליטה מוקדם,הכל אצלי הגיע מוקדם,פעם ראשונה שנחשפתי לזה הייתה בגיל 13,תמיד נמשכתי להיות בצד השולט,המחליט,החזק.
אך אחרי כל סשן,כל פגישה,כל מערכת יחסים שהרסתי הרקבון בפנים רק הלך וגבר.אני תמיד מרגיש שמשהו חסר,או פגום אצלי,מהיסוד.
ניסיתי לקשר ולהבין,מה לא עובד, למה אני מלא בדיסוננסים,מצד אחד אני מזל אש,רואים את זה עליי ומרגישים את זה.
אך עדיין חייב שליטה,ואם אני כ''כ חייב שליטה,אז למה הרגעים של החוסר וודאות וחוסר השליוטה מרגישים כל כך טוב.
כל צעד עיסקי שביצעתי בחיים היה בקפיצה למים,למין חוסר וודאות,כזה אני. אבל בחיי הזוגיות שלי אני חייב לשלוט.
ברגע של שברון,החלטתי עם עצמי לנסות להיות בצד הנשלט. הכרתי מישהי באתר ונילי לחלוטין ומסתבר שהיא שולטת,חשבתי לעצמי שזו בדיוק ההזדמנות,לנסות להיפתח ולהישתחרר. קבענו גבולות והגעתי (אין לי הרבה כאלה). היא חיכתה לי,מוכנה ומחוייכת,בראש חשבתי שזו בדיוק האישה הנכונה לשלוט בי,חזקה עצמאית ודעתנית,אולי האישה היחידה שאצליח להתמסר אליה.
תעמוד על 4 היא אמרה לי,בשניה אחת זה זרק אותי 19 שנה אחורה,ישר הביתה.
נשמתי נשימה עמוקה ונעמדתי על 4. (מכיוון שאין דבר שמגעיל אותי או מבזה אותי אין לי הרבה גבולות) הבעיה אצלי בעצם הציות.
פקודה שניה שלה הייתה להיתפשט. התפשטתי מהר וחזרתי לעמוד על 4. היא חייכה ואמרה,תכניס אצבע לחור שלך.
בשלב הזה משהו בי ננעל,אני אפילו לא יכול לתאר את התחושה,אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש "לא רוצה".
היא חייכה,הסברתי לה שאני בעייתי,ושלא תרחם עליי בעונשים,העיקר שתרסן אותי ותגרום לי לציית,הכל מותר.
היא החלה להפליק לי עם שוט. היא לא הייתה אוהבת להגיד מה כמות העונש שתיתן,אבל אהבה לספור,אחרי 20 הפלקות היא הפסיקה,קשרה לי את העיינים. אזקה לי את היידים וקשרה לספה,ואת הרגליים קשרה כל אחת לרגל שונה של השולחן. ולחשה לי באוזן,אתה מוכן כבר לדחוף אצבע?כמובן שעניתי את הדבר היחיד שאני יודע,לא.
אחרי כמה שניות חטפתי אחת כ''כ חזקה בישבן,בשלב הזה עוד לא ידעתי ממה.הכאב היה חזק,חוויתי הרבה סוגי כאב בהמון רמות,זה היה משהו מיוחד. מיד היא שאלה אותי אם אני מוכן לדחוף ושוב עניתי לא, שמעתי מין "פיק" קטן מהסוג שאתה יודע שבן אדם ליידך בדיוק מעלה חיוך,וחטפתי עוד אחת, אבל היא כבר לא עצרה לישאול אם אני מוכן לבצע את פקודתה,היא פשוט המשיכה,להכות ולהצליף בי,בשלב מסויים כבר הרגשתי שפשוט פושטים ממני את העור,הכאב היה חד ודוקר,וחלחל לכל מקום בגוף. בשלב הזה כבר לא הקשבתי לה סופרת,איבדתי אותה אחרי 10, זה נמשך הרבה זמן, או רק הרגיש ככה.לבסוף היא שאלה אתה כבר מוכן לבצע?ושוב עניתי לא,למרות שבפנים אני מת לצעוק כן,אבל משהו עוצר אותי,מחסום פנימי שכזה.
היא התקרבה לאוזן שלי ולחשה,הבנתי,אתה בחור קשוח,כאב לא יגרום לך לוותר,אוקי ננסה גישה אחרת.
ישר רצו לי 1000 תסריטים בראש אבל רק מאחד חששתי.
אני בן אדם פתוח,אולי לפעמים פתוח מידי,אני אוהב לשתף אנשים שאני לא מכיר,בבעיות ומחשבות,ההווה והעבר,סיפרתי לה שיש לי בעיה עם גברים,סיפרתי לה שעברתי משהו בעבר ושגבר זה קו אדום בשבילי. אבל אני שרוט,כי בשניה שאמרתי לה את זה, יצא לי משפט נוסף כ''כ מיותר מהפה.
אם לא אציית לך תוכלי להפעיל את זה עליי.
היא הייתה נשואה,בעלה היה בחדר השני,יודע מה אנחנו עושים.לפתע שמעתי את הדלת נתרקת ולאחר מכן פשוט שקט,השקט שלפני הסערה,השקט שגורם לכל הבטן והראש פשוט להשתולל.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחת. היא חגרה עליי קולר ורצועה,הורידה את האזיקים מהידיים,והעבירה לי אותן מאחורי הגב,מיקמה אותי לעמוד על 4 בלי יכולת לזוז או לקום,רק להזיז את הראש הצידה.
יש לך הזדמנות אחרונה היא אמרה, פשוט גיחחתי,לא הצלחתי אפילו לענות.
היא הורידה לי את כיסוי העיינים ואני בהלם,זין מול הפנים שלי,אולי הדבר שהכי חששתי ממנו כל חיי. או לפחות בסיטואציה שכזו.
הוא מסתכל עליי בחיוך ואני מרגיש פשוט מת באותו הרגע,מת מבפנים.
היא הסתכלה עליו ואמרה לו,בבקשה,רצית כבר כמה ימים גרון עמוק לא? תהנה.
אני לא אפרט את השלב הזה כי אתם בטח מבינים לבד....
חשבתי שלאור דבר כזה אני אתמסר,אבל לא,אולי אני סתם מוליך את עצמי שולל. אולי אני פשוט פגום,ככה זה.וככה זה ישאר.
הסשן הזה נגמר,עד סופו לא התמסרתי,לא אשכך את המשפט שהיא אמרה לי בסוף,הוא נחרט בתוכי עמוק,"אתה צריך לשחרר ולתת למישהו להוביל אותך לפעמים אך במקום זאת אתה קובר את עצמך עם העבר שלך ומוביל את עצמך לאבדון".
זה נחרט כ''כ עמוק כי זה נכון. אני פשוט מוביל את עצמי לשם. לסוף הרע.
קיבלתי הודעה פרטית ממישהי שהיסתקרנה מה היה החפץ שבו הצליפה בי, אז למי שתהה לעצמו,זו הייתה סיר קרמי כבד עם ידית ארוכה מברזל
