בא לי

יום אחד, בעתיד הלא מאד רחוק, אתה תגיד לי במבט השקט שלך "אני מצטער שנפגעת". 

זה יהיה אני מצטער שנפגעת ולא אני מצטער שפגעתי וההבדל בין שניהם דק אך תהומי. 

ואני לא אכעס. אכאב כן. אבל לא אכעס. 

לא בגלל שלכאורה הניסוח מעיד על חוסר קבלת אחריות מהצד הפוגע. הרי זה ידוע שככה לא מתנצלים. 

אני לא אכעס (רק אכאב) כי אני אדע שאתה אומר את האמת.  

אתה לא מנסה לפגוע. אתה פשוט, עצמך. ויוצא ממך מה שאתה צריך ורוצה.  

ואני אסובב את הגב בלילה, מרגישה תהום עטופה בשמיכה הדקה שהיא כל החוצץ בייננו, ואבכה בשקט לתוך הכרית, ואני אדע. אתה מצטער שאני פגועה, אבל אין שום דבר שתוכל לעשות וזה לא כאילו שאתה יכול לזייף את זה או להכריח את עצמך.  

היה. 

דעך. 

נגמר. 

הסרוב להכיר בטעות ובפגיעה שהיא יוצרת, היא זו שכואבת באמת. 

"את לא שווה את המאמץ"

זה בעצם מה שאתה אומר לי. כשאתה אפילו לא

 עוצר לברר על מה ולמה. 

ותמשיך לקרוא לי שראש שלך "משוגעת" ולבדוק איזה יום בחודש זה לפי היומן.  

אז לקחתי אותו אלי, והוא בלי מפתחות לבית שלו (או שלי) או לאוטו ובלי ארנק. 

וכל מה שביקשתי שיענג אותי (עד שיהיה לו  ואקום בביצים) ושיאכיל אותי. 

אז בסדר, הוא דיי תקוע פה, ראשון בבוקר אני אקפיץ אותו לבית שלו. בנתיים, אני לא רואה סיבה להתלונן. 

כי שולטות לא נשברות...

הן גם לא כואבות.

אין להן טרדות בחיים. 

הכל בא להן בקלות, בנקישת אצבע. 

הן רק נכנסות לחדר וכולם נופלים לרגליהן. בכל מקום. כי אפשר מיד לזהות שמדובר במלכה. מלכה שלא מטריחה את עצמה בזוטות היום יום. היא לא מבשלת, היא לא מנקה, אין לה כביסה לקפל. היא לא מתמודדת עם הביטוח כשיש פיצוץ בצינור. היא גם אף פעם לא עייפה, לא חסרת סבלנות ואין לה יום רע בעבודה.  

והיא אף פעם לא צריכה עזרה. או חיבוק. וגם לא שיתאמו איתה מה עושים. 

כי בעצם, היא סוג של פנטזיה. מוכנה תמיד, במצב רוח הנכון תמיד. לבושה כמו בפנטזיה שלך. זמינה תמיד.  

אתה גם לא חייב אותה באמת ככה. אתה יכול תמיד לאונן בעזרת הגוף שלה, כי בראש שלך, זו לא האשה שמולך, אלא הפנטזיה. 

ובעיקר, היא לא נזקקת. 

יש לי את הסיבות שלי למה זה לא יקרה עכשיו. 

אבל להשתעשע במחשבה אפשר.  

😋

ברור שמותר לך לגמור. 

זה פשוט יקרה רק על או בתוך הגוף שלי. 

ורק כשאני מרשה.

אבל לא. 

באמת יש שינוי. 

מלא

מלנתא

לפחות עד הירח וחזרה

כנראה אותו אדם שעושה את לבד כל השנים (לפעמים יותר או פחות בהצלחה). 

הבנת שלא טוב לי. 

לכן הפסקת להביא פרחים

לדאוג לארוחת בוקר או צהריים

הפסקת לנסות להשאר לישון 

הפסקת לשאול לשלומי באמת, וגם לעזור

עברת רק ללשתוק ולהגיד "איזה בני זונות הם" או "זה חרא להרגיש ככה" 

מעולם לא עניתי לך ככה כשהיית צריך כתף

הפסקת לספור גמירות שלי

עד שהייתי צריכה להסב את תשומת הלב שלך

באופן כללי 

הפסקת

אבל לא הפסקת לבוא בשביל הסקס המועדף עליך. 

לבקש לשאגמיר אותך, שאטריף אותך, שאכנס לך לראש. 

או לפחות שאהיה לך אוזן קשבת. 

ותמיד, גם כשבאת מבואס, יצאת עם חיוך.  

וכל הפעמים כשאמרתי בשקט התחננת לעוד הזדמנות. לעוד יום ביחד. לעוד אהבה. 

עד שנמאס לי ואז אמרת שאני מפחידה. כמו רכבת ב 200 קמ"ש. 

אז איפה היית כשדיברתי יפה? 

אני הצלחתי לשים את עצמי בנעליים שלך. 

אותך לא עניין איך אני מרגישה. 

והמקסימום שאחרי שצעקתי עליך אז ענית את אותו "טוב". 

העיקר שאתה "אחר". העיקר שביקשת שלא אפשל. 

ואתה?