אחרי כמעט שנה של תכנונים על הטיול הקינקי הראשון שלנו סוף סוף זה קרה.
זה התחיל בשעון מעורר מוקדם מדי התארגנות שכללה כמובן לנעול אותי בכלוב, לשים עליי קולר ולצאת.
הטיול התחיל בסיבוב בסופר, בחסות הקור היה קל להסתיר את הקולר הלבן והגדול תחת חמצוואר, קניות, קפה לנסוע.
איך שעלינו על כביש 6 חיברת את הרצועה וכך המשכנו כל הנסיעה לצפון הרחוק, קצת משיכות עדינות שהזכירו לי שהיום אני חווי, התלמיד, הנשלט, המשרת וגור שלך.
שנינו רצינו בקצת סשן בטבע אך שנינו ידענו שזה לא יקרה, לא באמת ציפינו למצוא פינה שקטה ויבשה ביום קר, אחרי שבוע של גשם ובמהלך חופש חנוכה אבל העיקר הרצון.
זה לא הוריד מההרגשה הכיפית וממיסת מוח של להיות נעול עם קולר ורצועה בנסיעה כשאולי נהגים אחרים רואים אותי, עם קולר תחת החמצוואר בתצפית כשעוד אנשים מסביב אבל רק שנינו יודעים, לאט לאט המוח שלי נזל.
ואז חזרנו הביתה, קשרת לי את הידיים, והושבת אותי להסתכל עליך מעוננת, כשאני קרוב אבל לא מספיק. הרגשתי את ההשפלה, הטייזינג שמחרמנים, מכניעים ומזכירים לי שאני שלך, לשרותך אבל רק כשאת רוצה.
לאחר שגמרת מספיק פעמים, דאגת לי כמו שרק את יודעת.
היה טיול ראשון מכמה, ועוד נמצא את הפינה שלנו.
תודה שאת איתי המורה,
שלך, חווי