אחרי שנה של שתיקה, חוששת כל כך לכתוב כי לא חפצה שיהא זה שיר של יגון אלא יפיח תקווה, שמחה ואושר.
לא רוצה להיות או לרצות את הרגשת הביחד, לא רוצה להספיד, רוצה להפיח חיים בזרע, במחשבה שיהיה נכון שהכל יהיה טוב.
ואתה חייי כערף והחיים קצרים ומדוושים מאיטים ובקצב האטמוספרי הבין חללי שלך כאילו כלום לא יקרה ואתה מתמסר כי מחר מה יהיה ואולי הוא זה שיר דל, בודד שהכל ישנו בו והזמן הוא קצר וגם המחר בסימן שאלה.
שם אתה רוצה לשמוח, רוצה לפרוח רוצה לתת בלי קשר למה נשאר, רוצה לשחרר כי אולי לא תיהיה; ושיר של יגון איזה הוא - הוא שיר על חגיגה של חיים, חגיגה מטאורית במהירות האור היא טסה אופפת במהירות שגם אתה לא תבין- שם אתה משחרר בהבנה שהכל זה כלום וכלום לא חשוב והמוכר גם לא בהכרח נכון.
אם היה זמן היה ואם יהיה גם זו משאלה ואולי הכל נכון הזמני והזמן הוא של כאן עכשיו.
ומה הוא כאן ומתי הוא עכשיו? אם ברכה, הרגשה שמשהו מיוחד בו אפוף הוא הילה, משב מיוחד, ממש כפי שבלי רכיב מסויים לא פועלת חומצה או מתחולתת בערה.
ומה אם זה הסוף ומה אם הכל סוף, צריך להמשיך כהתחלה כפי שהפניקס נשרפת, בוערת וכל גלגול הוא חיים שצריך לנצל; ומה אם לא ניצלת היכן הלכת, איפה בערת ומה בכלל רצית, שבכלל לא רצית??
רצית רק טוב וחיוך שם הופרית, שם פרחת, שם היית והלוואי ששם תיהיה הפריחה הבאה שלך כסחלב.
אם זה יקרה, זה יפרח וישמח אולי אתה לבד, אולי מלא ואולי גם לא זה- מה שידעת ומה שלקחת הוא שלך וזה אתה כפסיפסט בו שנינו הולכים כאבנים משתלבות.
ואולי בחיים כבר כלום לא מספיק, אולי זה מזה כשהולכים בשביל דרך האבנים סלולה עם קוסם שמנגן קסם כמו סם ממכר שפורח מנביע את מעמקיך את נפשך.
ולעיתים אתה חש את נפשך בוערת נשרפת ואז מרגיש אתה נרגש והלוואי והיה מתג לכבות את הכל להשתיק.
ולא בכדי היא כה עמוק חמקנית בשדות, היא רוצה חופש ומקום עגינה לשהות ממסעות הדרקון בעננים עם מישהו בשמים נגד החיים, על החיים ועל המוות על הנאה אושר ושמחה, על סיפורי לחיים ושמח שמחבקים אותך והולכים איתך, שעפים איתך גם שאתה עוצם את העיניים לעננים, שתהפוך מהם חלקת אלוקות לשמחה, לנהר המתנגן ממך שלא יתכן ואולי העולם לא יכול להכיל ולקבל, להוכיח, לבלוע, לחלוק, לחיות, לסבול, לכאוב, לחטות, לעוף, להתחסק, להיפתח, לשכוח, לקמול ולפרוח כנווה מדבר כתקווה של פח שמן שם יש מאין שלא נחלם והוגשם כמו בור מים בסהרה- עמוק נדיר וצלול.
כמו ההוויה שלך כמו ההילה שמשתלבת ובוערת רוצה על כנפים נישאות להיות, להגשים, לשבור, לתת, לקחת ולשכוח הכל- טהור יפה בסוף סיפור מסע האם קיימת הווית חופש שהעולם הסובב סביבה אינו פיקציה כמונו?
וכמו הקים הרצון לרצות לעופף, לשמוח, לגנוח, לתת כף, לעוף, לשמוח, לחיות להציץ בלי לפחד לנחות על כר רך מבנג'י ארוך בלי סוף לדאות ולנצח את המזל ואת הסוף שהוא התחלת הלא נודע.
ומה שיהיה ומחר יהיה גם אם לא נראה והפתיחות והכנות וכל מה שיפה כבר לא תמיד ויש אש ואור ואתה סגול, אתה הכל וכלום וכלום פילוסופי מה הוא?
כמו החיים הכל שם וכלום לא שם.
