אני שמחה שהחיים של כולם צבעוניים, כי שלי אפורים.
אני מאושרת שכולם מרוצים, כי אני אכולת אכזבות.
אני כולי דיצה על האהבה שכולם חשים, כי אני לא מאמינה בה.
אני מלאת רינה על המוזיקה שכולם שומעים, כי אצלי מסתובבת קינה של עצב ויגון.
אני מאושרת שכולם מאמינים, כי אני כבר איבדתי תקווה.
כמה כיף שכולם מלאים, כשאני מרוקנת לאין מקום.
מעולה שהעולם ממשיך להסתובב, כשאני אבודה בין השברים והרסיסים...
איבדתי אמון, הכי בריא יהיה לחשוב שזה לא קיים- טוב, אמיתי, רך וטהור ואהבה לא קיימים בעולם.
איבדתי את עצמי, התקווה למשהו טוב שיקרה התנפצה כמו כדור בדולח.
ואין מה שאעשה כדי להוציא מפה רגש ומה בסה"כ רציתי חיבוק אולי קצת ליטוף, חמימות, אנושיות.
אבל חיית הברזל הזו רומסת כל חלקה טובה, הכל חרוך ואני לבדי בחושך מחכה לחיבוק, ממפלצת חסרת הבעות ורגשות שרואה בי כטרף, ליטרת בשר לעשות בה שימוש ללעוס ולירוק בתום השימוש.
