הסיפור מוקדש לנשואה שרוצה אבל פוחדת
כשנודע לי שגיסי בוגד באחותי הייתי בשוק. גיסי החתיך הבלונדי הגבוה אף פעם לא חסרו לו מעריצות אבל לא הייתי מאמינה שיעשה דבר כזה לאחותי השקטה, הנמוכה עם השער השחור והציצי הגדולים. אנחנו די דומות רק היא צעירה ממני ב7 שנים.
הייתי בשוק כשהבנתי שהוא מנהל רומן עם הבלונדית המחומצנת אצלינו במשרד. כל יום שלישי ב10 היתה הפוסטמה נעלמת לשעתים "לקניות" וחוזרת בצהרים ורצה לספר לכל המזכירות בטון סודי שמוודה שכולן שומעות. איך "הרים" אותה ו"תקע" אותה במטבח של אחותי, או בשירותים או בחדר השינה של אחותי, היא לא ידעה כמובן שמדובר בגיסי, היא בכלל לא ידעה שאני מקשיבה, הייתי שקופה לה וזה היה הכי מעליב ושנאתי אותה. שנאתי אותה על מה שהיא עושה לאחותי המתוקה, שנאתי אותה על שהיתה יפה והיו לה חברות, ושנאתי אותה על שהתעלמה מנוכחותי ונשבעתי לנקום.
את הרעיון לספר לאחותי פסלתי לאחר מחשבה, למה סתם להרוס לה את חיי הנישואים כשאפשר לתקן. לאט לאט התגבש בי הרעיון, אני אדבר עם גיסי לאחר שאתפוס אותם על חם ואאלץ אותו להתנצל ולחדול מדרכיו הנלוזות.
וכך ביום שלישי בשעה 9.50 עמדתי בדפיקות לב נוראיות ליד דלת ביתם וצלצלתי בפעמון.
לרגע לא היתה תשובה, ואני רציתי לברוח. הרעיון לעמוד מול גיסי פנים אל פנים נראה לפתע מפחיד ולא לעניין ובעודי מבצעת "אחורה פנה" נפתחה הדלת וגיסי עמד מולי.
הדבר הראשון שראיתי הייתה הבעת הפתעה על פניו, ברור היה שהוא חיכה למישהי והמישהי הזאת היא לא אני. הוא היה לבוש בטרנינג ביתי אפור ולמטה בלטה לה זקפה ענקית, המניאק לקח עכשיו ויאגרה, חשבתי, הוא מחכה לה.
באופן מוזר לא היה שום דבר מביך בזקפה שלו, היא אפילו גרמה לי לתחושה נעימה, מין חמימות כזאת שהחלה בבטן התחתונה והתפשטה סביב.
קשה היה להסיט מבט מהזקפה שלו אך כשהרמתי עיניים ראיתי את גיסי מביט ומחייך. המניאק תפס אותי בקלקלתי נועצת מבט לכוון המכנסים והוא פשוט עמד שם וחייך בעוד אני הולכת ומסמיקה.
הכנסי, אמר בחיוך
תודה, אמרתי נבוכה כולי, לא מצליחה להיישיר מבט.
זה לא היה צריך להיות כך, לא ככה תכננתי, אני הייתי צריכה לבוא בבטחון עצמי ואילו הוא היה אמור להיות נבוך. בשלב הזה הייתי אמורה לתקוף אותו ולשמוע את תירוציו העלובים, במקום זה היתה שתיקה. חיכיתי שישאל למה באתי, אך הוא פשוט סגר את הדלת אחרי ולא שאל.
אתה יודע למה באתי? לחשתי.
לכל הרוחות, היכן נעלם הבטחון שלי. למה האדיוט מבסוט כל כך ולמה אני נבוכה ומגמגמת.
כן, ענה בפשטות.
כן ???????? הוא יודע למה באתי? מה הוא יודע?
ואז בצעד איטי, בתנועה בוטחת ניגש אלי ועמד כמעט צמוד אלי, החזה שלו כמעט צמוד לחזה שלי, מביט בי מלמעלה למטה.
זה היה מביך. זה היה לא נעים. לא ידעתי לאן להסתכל, למעלה לעיניים שלו לא יכולתי, למטה לזקפה שלו התביישתי. הסתכלתי הצידה.
כף היד שלו הונחה על כתפי, לוחצת אותה בעדינות מטה. באותו רגע זה היה המוצא ההגיוני היחיד מהסיטואציה המביכה. כרעתי ברך , פני מול מפשעתו.
ידו אחזה בשערי, מכוונת את פני אל הטרנינג. אל הזקפה האדירה.
ריח גברי עלה בנחירי, ריח של יחום שלו מעורב בריח היחום שלי. זה הרגיש נכון באותו רגע. להצמיד את פני אל הטרנינג הרך. אל ההבטחה שהוא נושא בקרבו.
למה באת? שאל לפתע.
נשאתי פני למעלה, זה היה מביך. באותו רגע רציתי רק לנשק את הטרנינג כדרך של אשה קדמונית נכנעת לגבר הקדמון.
מצטערת, לחשתי, שלא ממיו השאלה.
סטירת הלחי לא היתה צפויה. היא צלצלה באזני, הסמיקה את לחיי והורידה אותי נפשית למקום הכי שפל.
למה באת, זונה? שאל בקול קשה.
באותו רגע נצנצה בי ההבנה. באותו רגע הבנתי למה באתי. הבנתי מה התשובה הנכונה.
לנשק לך. מלמלתי חלושות.
הסטירה הבאה היתה חזקה יותר וכואבת יותר.
מה את רוצה?
למצוץ לך את הזין מלמלתי חלושות, עזוב אותי מהשאלות, מהחקירה. תן לי למצוץ בשקט. זה מה שאני מסוגלת לעשות עכשיו.
לא שומע. הקול שלו היה החלטי. אכזרי.
בבקשה, יבבתי כמו כלבה מוכה. בבקשה. תן לי למצוץ לך את הזין. אעשה לך טוב. בבקשה.
תפשטי את החולצה, אמר.
בידים רועדות פשטתי.
ואת החזיה.
יותר משפיל מזה לא יכול להיות, כורעת על ארבע. השדיים הגדולות שלי מתנדנדות כמו עטיני פרה ואני מיבבת ומתחננת שיתן לי כבר למצוץ. לתת לו את ההענקה הזאת. להתרכז במשהו.
הזין שלו היה באמת ענק. ההשוואה לזין העלוב של בעלי היתה בלתי נמנעת. ניסיתי להכניס אותו לפי. זה היה קשה. ידיו אחזו בברוטאליות בשערי משפדות את פי על המוט המפואר שלו, חונק את גרוני.
ואז. באחת, שלף את הסוכריה המתוקה מתוך פי וזרם של שפיך ניתז על פני. על חזי, על שערי ולתוך פי הפעור.
פלאש של מצלימה הבזיק מולי. הרמתי עיני. הפוסטמה הבלונדינית עמדה מולי מצלמת להנאתה את פני מליאות השפיך, לא שמעתי ולא ראיתי כשנכנסה. איך שכחתי שהיא אמורה להגיע.
זונה חדשה מצאת לך. פלטה הבלונדית בארסיות.
פלטתי צווחה, חטפתי את החולצה והחזיה . התלבשתי מהר ונעמדתי בפינת החדר. מושפלת ובוכה.
גיסתי היקרה. ניגש אלי גיסי. את יכולה ללכת עכשיו. אנחנו עוד נקרא לך.
הבלונדית נגשה אלי וחבקה אותי. באופן מוזר הייתי זקוקה כל כך לחיבוק באותו רגע, התמכרתי אליו. הייתי אסירת תודה עליו.
לכי עכשיו, אמרה לי ברכות, המון סימפטיה היתה בקול שלה. לכי, אין לנו צורך בך עכשיו. עוד נקרא לך.
למחרת עזבתי את העבודה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך לעמוד מול המחומצנת, לדעת שהיא לועגת לי.
שלושה ימים התכרבלתי במיטה, ממתינה לקריאה. הם הרי אמרו שיקראו לי.