מה שבא לך

היום נפלתי. 

נפלתי אחרי שנים שלא. 

והאמת היא.. שבשברירי השנייה שלפני, טסו לי 2 מחשבות שבתיאוריה אמורות לקחת הרבה יותר זמן משברירי שניה..

הראשונה הייתה, שזה הולך להגמר ממש ממש רע.

והשנייה, זה שעם כל הראש שלי (שאני חושב שיש לי בכל אופן), לא הצלחתי לגרום לעצמי להתאזן במהלך זמן ניכר (שוב.. שברירי שניה) ונחתתי חזק חזק על האספלט.

עכשיו.. מה בסוף? 

המחשבה הראשונה התבדתה ונשארתי (רק) עם שני שפשופים שורפים (לאללה) ועוד קצת  (לשמחתי..) 

לגבי המחשבה השנייה, נזכרתי שצריך גם לדעת איך ליפול ובמקרה הזה זה קרה כמו אינסטינקט (שוב לשמחתי..) שאני לא באמת יודע להסביר. כי שוב..

שנים לא נפלתי. 

עכשיו הלב אמר בפנים לעצור את המשחק וללכת לשבת בספסל...

אבל הילד הזה הסתכל עלי..

ואיך שהוא הסתכל... 

היה נראה כאילו הלב שלו עצר לרגע כשהוא קלט את מה שהרגע קרה. הוא ציפה שאתקפל מכאבים (וזה באמת ממש כאב)

או שאבכה

או אזיל דמעות לפחות... ואעצור.

ואז זה שוב קרה..

שוב רצה לי מחשבה בראש שהיתה אמורה לקחת הרבה הרבה יותר זמן משבריר שנייה

- אבל זה בדיוק הזמן שהיא לקחה.

קמתי.

ניערתי את הבגדים. 

שטפתי את הידיים. 

ואמרתי לו בחיוך..

יאללה.. ממשיכים