אותנו אף אחד לא רואה, בנו לא מטפלים, אנחנו אפילו לא מוכרים כנפגעים...
אני בת של הלום קרב, ולמציאות כזאת גדלתי, לא מכירה משהו אחר...
בשבילנו אין יום אחד בשנה כיום זיכרון, בשבילנו כל השנה זוכרים...
כל פיגוע, כל מלחמה או מבצע, זורק אחורה בזמן, מחזיר אותו לשם, לקולות, לריחות, לרעשים וללחימה, והלילות נראים בהתאם, אפילו יותר מהרגיל...
כמה פעמים התעורר בצעקות מסיוטים, או שתוף זיעה כאילו יצא ממקלחת, זה רק אמא שלי יכולה להעיד, מאיתנו השתדלו להסיר..
מישהו שנפצע פיזית מטופל וגם הסובבים בו מטופלים, מחלים מהפציעה וממשיך הלאה...
פציעה נפשית, פוסט טרואמה זה משהו שלעולם לא מחלימים ממנו, זה משהו שהם סוחבים איתם והיחידים שנחשפים לזה זה האנשים הקרובים ביותר...
ביומיים בשנה אבא שלי משתנה לאדם אחר לגמרי, מתכנס בתוך עצמו, מאדם חזק שנושא את כל העולם על הכתפיים שלו, לשבר כלי...
הסיוטים עוד יותר מתגברים, לא שביום רגיל הוא יישן במיוחד או לילה שקט, אבל ביום הזיכרון ויום הכיפורים זה רק מתגבר..
בעבר היה מתאשפז בתקופה שכזאת ו"חוזר" רגוע יותר בשנים האחרונות נשאר בבית אבל אנחנו הולכים על ביצים, משתדלים להתמזג ברקע ולא להטריד במיוחד...
אני נולדתי שנתיים אחרי המלחמה המקוללת ההיא, הבכורה, ואז עדיין לא ידעו מה קורה עם האנשים או טיפלו בהם, הם לא מצאו את עצמם ואף אחד לא הבין למה...
היום מטפלים בהם, אבא שלי נמצא בסדנא של משרד הביטחון להלומי קרב, אבל לצערנו בגלל הקורונה הוא חודשיים כבר לא שם, כי בדיוק מולם בנו את הבי"ח לקורונה בתל השומר, ובשבילם זה מסוכן, הם לא בני 20 ולכן לא הולכים, דווקא בתקופה כזאת שהכי קשה להם הם סגורים בבית מכונסים לתוך עצמם ואין מי שישמע את זעקת הנפש שלהם..
אותנו אף אחד לא רואה, בנו לא מטפלים, הרי לא היינו שם אז למה שכן?
אבל מה שהם לא מבינים שהכל עובר אלינו, אבא שלנו הוא לא כמו כל האבות, אבא שלנו פצוע, פצע שלא יגליד לעולם..
לו יש את הפוסט טראומה, ולנו יש את הריקושטים..
