גם זו דרך לתקשר

והאין זה מה שנפלא בתחילתו של קשר?

ודעתו של אף אחד לא צריכה לעצור את המציאות מלמצוא את המחשבות הנכונות אצל האדם הנכון ולחיות.

המחשבות שמבקרות אותנו שוב ושוב הן אלו שיש לנו הכי הרבה רצון לממש. אם אלו מחשבות על העבר, סיכוי גדול שיחזרו להווה. אבל מחשבות על עתיד,

אין מושלם בעולם. זהו רק רעיון. ולכן הלוקה בתסמונת נהנה מהרדיפה, לא מהתפיסה.

כל מה שנספיק עד שיחלוף הרגע תלוי רק בנו.

ומה כבר נוכל להגשים כשאנחנו הולכים בכיוונים מנוגדים.

רק רגע לדמיין את התשוקה הנמתחת בין מיתרי המקבילית.

וחלפת על פניי כעשן במרומים. 

לחצות באדום במעבר חציה זה כבר תחביב אצלי. אני ממש מחפש את הרגע הנכון בו אוכל לחצות ואפילו נחמץ מעט כשאיש הירוק חוזר ומונע ממני את רגע הגבורה שיכולתי להפגין בפני בני התמותה שעומדים וממתינים.

העיקר זה לא להמתין. לפנות, להסתובב, לחוג, לשוב שהם תפלים ונפלאים ומפתים. או פשוט להמשיך בדרך העיקרית. שתי האופציות משקרות לי ש״תכף נגיע״ באותה המידה אז הבחירה לא באמת משנה. העיקר זה להיות בדרך, לא להמתין, לא לשהות, לא להיות.

אני רוצה להיות, לעצור, לחכות בבטחון. אך זה לא יהיה בשבילי.

נאמר לי פעם שפחד הוא ההפך מאהבה. ששנאה היא רק תסמין של פחד, של בורות שמעדיפה את האמת שלה על פני אחרות. 

ואני לא יכול שלא לשבת באמצע ולהסתכל על שני הצדדים רבים. מנסים לשכנע אותי לבחור. מנסים לשכנע כל אחד, שאינו השני.  

אני לא טוב עם סיום של דברים. בטח לא כאלה שמוגדרים בזמן. 

אימי הייתה שורה, כמוהה גם אבא. שתי שורות שהפכו יחד לסיפור ארוך שנים. היינו מצפים להמשך ושורות נוספות, אך השניים אחזו בדיבוק כל אחד במילותיו של השני ודיקלמו שוב ושוב ושוב את אותן השורות של הסיפור, בשקיקה שיפסיק להיות מעשייה.

אך ללא מעשים הדף נותר צחור ובין שתי השורות לא נראה דבר מלבד ריק.

וזהו. זה אופי החברות שירקם ביננו. נשב בבר, נשתה משקאות חריפים, מידי פעם ננהם לעבר הכוס, נחליף מבטים כדי שלא יחשבו ששנינו לבד בבר ונחזור לנהום וללגום.

לחיינו

לא מהדעה שלך בנושא אחד

ולא מהדעה שלי על אלף נושאים

לא אנסה לשכנע או למכור

כי אני רוצה את הרצון שלך.

דמיינו לרגע שהרוח מושכת ולא דוחפת

שכל הקהל באצטדיון, גם של הקבוצה היריבה, מעודד אותך

אם הייתי יודע להשתמש בכח, אולי היה לי יותר.

עד אז, החבלים יעזרו.