במוסף הארץ של סוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה מאוד מעניינת על מיניות.
היו שם דברים שלא התחברתי אליהם (בייחוד האמירה ששזורה לאורך הכתבה, כאילו הנשים הן קורבן והגברים הם מי שאחראי לזה - אני לא רואה את עצמי כקורבן של אף אחד), אבל יש שם גם לא מעט דברים חכמים על מיניות בכלל, וגם על חוכמה טנטרית, כולל מה שאני מתעסקת בו בבלוג הזה בזמן האחרון - שינוי התפיסה של גמירה נשית (וגברית), מגמירה של זבנג וגמרנו דרך הנרתיק, לחוויה הרבה יותר מעשירה ומתגמלת.
בקיצור - כתבה מעניינת שלא כדאי להחמיץ, גם אם היא נראית ארוכה מדי.
אז מי שיש לו גישה לאתר של הארץ, יכול להיכנס ללינק ששמתי למעלה, ומי שהוא לא חובב הארץ מושבע (אני לא כזאת, זה בסדר), ואין לו גישה ישירה לתוכן של האתר, העתקתי שבילו פה למטה את הכתבה.
ותודה למי שהפנה אותי לכתבה, וביקש שלא לתת לו קרדיט :-)
הארץ
בלי חדירה, בלי אורגזמה: תכירו את המיניות הנשית
בשנים האחרונות הישראלים נוהרים בהמוניהם לסדנאות, לפסטיבלים ולמפגשים טיפוליים שמטרתם ללמד מחדש את המיניות הנשית. בילי מוסקונה לרמן יצאה לברר מה מביא אנשים מן היישוב להתפשט מול זרים גמורים ולהשתתף בפעילויות נועזות ומדוע היה לה כל כך קשה לחוות את זה, אפילו רק בתור צופה מהצד
בילי מוסקונה לרמן 21.12.2017
גיבורות הכתבה הזו הן מסוג הנשים שפוגשים כל יום בסופרמרקט השכונתי. אשה בת 45 , שיער קצר, דירת שלושה חדרים ברעננה, בכפר סבא או בראשון לציון, מרפאה בעיסוק ואמא לשלושה מתבגרים. אשה כזו שוכבת כעת עירומה על מזרן שבקצהו יושב גבר – גם הוא עירום – שהיא מכירה היכרות שטחית בלבד. סביבם עוד עשרים זוגות, חלקם זוגות מהבית, חלקם הכיר זה עתה. בתוך כמה רגעים יתחילו הגברים בחדר לעסות את הנשים בכל גופן, גם באזורים האינטימיים. כאמור, לא מדובר כאן באנשי בוהמה. אלה פקידי בנק או סוכני ביטוח, עורכי דין, גננות ומורים, שהגיעו לסדנת מיניות בסוף שבוע אחד לפני כחודש, כדי להכיר את המיניות שלהם מחדש.
אחרי הרבה ניסיונות לשכנע אותי להשתתף בסדנה וחוסר היכולת שלי להתדיין עם גבולות החופש הנפשי והפיזי שהתנסות כזאת דורשת, קיבלתי מהצוות המארגן תווית של אסיסטנטית ונכנסתי לחדר הסדנה כעוזרת שמפלסת דרך בין המזרנים לכל יד מושטת. הדימוי הראשון שעלה בראשי כשהסתכלתי על האנשים השרועים על המזרנים בחדר החשוך היה סצנה מסרט של פליני או של לארס פון טרייר. אבל הפנים הרציניות של הגברים ששקדו על עבודת אצבעות מילימטרית מעל גופיהן החשופים של הנשים העידו שמדובר פה בחוויה לימודית מפרכת ולא בסצינה אמנותית. ואמנם הסדנה נמשכה ארבע שעות ארוכות ולוותה בהוראות מפורטות, הנחיות והסברים, שהעביר בשקט מאופק מטפל מיני הוליסטי בשם דוד כהן צדק. בסופה יצאתי משם מותשת נפשית עם קושי להסביר מדוע קשה לי כל כך לעכל את מה שראיתי.
"הגעתם לפה לטקס הקדשה ליוני", אמר כהן צדק למשתתפים. "בשפת הסנסקריט היוני הוא איבר המין הנשי. הוא צבר הרבה טראומות, כאבים וצלקות שנאספו מהילדות לאורך כל חיי הנשים. אנחנו, הגברים, מחזיקים בתוכנו אנרגיה זכרית קולקטיבית שפגעה בנשים במשך שנים ארוכות", הוסיף וביקש מהנשים לעמוד מול הגברים ולהעלות זיכרונות של פגיעה. מהגברים ביקש להתקרב לנשים וללא מגע לרכון לאוזנן וללחוש: "אני מבקש סליחה, פגעתי, לא הייתי רגיש, הייתי אלים". הגברים מתבקשים אז להיזכר בכל הרגעים שבהם פגעו בנשים ולרדת על הברכיים מולן. כשהם עושים זאת האולם נמלא בדממה מוחלטת, בנשים שעומדות זקופות בעיניים עצומות ובגברים שרוכנים
למרגלותיהן.
בשלב הבא החדר מחשיך והמשתתפים מתבקשים להתפשט עד השלב שנוח להם. בבת אחת החדר מתמלא עירום. "אנחנו מתחילים את העיסוי", פונה כהן צדק לגברים ומרים את כף ידו. "זה דורש מכם הקשבה עדינה וכוונה נפשית לתוך כל תנועה. הגוף של הנשים שלצדכן", הוא ממשיך בשקט, "נחצה המון פעמים. הן חוות כל הזמן חציית גבולות ונמצאות רוב הזמן במגננה. ולכן כל תנועה צריכה להיות אטית וכל תזוזה דורשת רשות. זאת חוויה חדשה עבורן, ששואלים אותן אם מותר לגעת בהן, וזה שלב מרפא". מהנשים הוא מבקש לצאת ממודוס ההכלה והטיפול שהן רגילות אליו, להתרווח ולהרפות.
כעת הגברים מתבקשים למרוח את ידיהם בשמן ולהתחיל לגעת בנשים בעור שבין השכמות. בכל פעם שהיד עוברת לכיוון אחר, הם מבקשים רשות מהאשה שאיתם. במשך שלוש שעות וחצי, בכריעה על הברכיים, ממלאים הגברים את ההוראות שמושמעות להם. בשלב מסוים הנשים מתבקשות להתהפך על הגב, וכהן צדק מורה לגברים להסתכל לעומק הגוף הנשי ולהגיד לעצמם, "מהמקום הזה יצאנו". הרגע הזה מקפיא את האולם למשך דקה ארוכה שלא לקוחה משום תסריט מוכר. "ועכשיו", הוא אומר, "תבקשו מהנשים רשות לגעת בהן", ומסביר לגברים כיצד לגעת בפירוט שקשה לשחזר בכתב. האולם מתמלא קולות ופרצי בכי. "אל תעצרו את הכאב הזה", הוא מנחה את הנשים, "אם תצליחו לחצות את האפלה הזאת מחכה לכן בצד השני תחושה עצומה של שחרור". זה היה הרגע שבו יצאתי לאוויר הקריר שמחוץ לחדר כדי לנשום עמוק ולנסות להבין למה כל כך קשה לי לשהות בתוך החדר הזה אפילו בתור צופה.
פרופ' אורלי בנימין מהמחלקה למגדר, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, שמלמדת זוגיות מינית, יוצאת מגדרה כשאני משמיעה באוזניה את התיאורים הללו. "אנחנו רואים פה התחזקות של מגמה חברתית יפה ומשמחת אצל אנשים שבאמצע החיים מסרבים להמשיך לשתף פעולה עם תסריטים מוכרים לעייפה ובוחרים להדוף אותם לטובת תסריטים חדשים".
מה הם הודפים?
"את התסריט המיינסטרימי, שמכונה בספרות המקצועית התסריט 'ההטרונורמטיבי הדומיננטי', שהעיקרון המארגן שלו הוא 'ציווי החדירה', ומסביבו מתארגנות התנועות המקובלות למפגש מיני. כולנו מכירים מגיל צעיר מאוד את הפרקטיקה המינית בין גבר לאשה. לנערות יש דימוי בראש לגבי מיהו הגבר, מה ההעדפות שלו מבחינה מינית ומה הן צריכות לעשות כדי למצוא חן בעיניו. הוא אפילו לא צריך להסביר להן. למפגש המיני המקובל יש רצף וסדר ידועים מראש, וכל השבילים מובילים למקום אחד – החדירה.
"ב– 2016 התפרסם ספרה של העיתונאית פגי אורנשטיין, Girls and Sex. אורנשטיין ריאיינה במשך שלוש שנים עשרות נשים בגילי 15-20 ושאלה אותן על גישותיהן ועל חוויותיהן המיניות. היא הגיעה למסקנה שנערות משכילות מהמעמד הבינוני ומעלה גדלות היום ללא תחושת זכאות לעונג ועם תחושה שחובת ההוכחה על העינוג של הגבר מוטלת עליהן. והנה המנחה בסדנה משכיב נשים על הגב ואומר לגברים: תסתכלו, רק תסתכלו ותתפעמו. ההנחיה שלו היא בניגוד למסר הרווח של 'תתביישי בגוף שלך'".
אין אשה – צעירה או מבוגרת – שלא יכולה להזדהות עם קיומו של המסר שבנימין מנסחת. ומכאן מרחק מילימטרי מתחושת חוסר השקט הפיזי והנפשי העמוק שמלווה נשים מילדותן, תחושה שאפשר לתאר אותה ככרונית, שאפשר להקליט אותה כמו רעש רקע תמידי לפסקול של החיים עצמם. בשנים האחרונות עשרות סדנאות לחקירת המיניות וההתפתחות הנפשית של נשים וגברים מתקיימות ברחבי הארץ, נדלקות כמו נרות יום הולדת חשאיים בשביל יודעי דבר ואוספות אליהן את אלה שמעיזים לעצור ולשאול איך נוצר הפער בין התסריט ההוליוודי שהובטח להם לבין עוגמת הנפש שהם חווים במציאות. הסדנאות וימי העיון האלה הם עדות לטלטלה שעוברת הזוגיות השמרנית, החונקת
והנחנקת, בדרכה למבנים חדשים ומאתגרים, חבריים ומאפשרים יותר.
מי שמובילים את המפגשים הללו הם קבוצת ה-Cosmic Lovers שייסד דוד כהן צדק. הוא גם זה שאיגד סביבו קבוצת מטפלים מיניים הוליסטיים בשם "אישתר" – המעבירים גם הם סדנאות לחקירת המיניות. כמו כן ישנם הפסטיבלים של "נורקי", המכונים "אירועים משני תודעה", שהקימו נורית הניג ומרקי מלול, שמחזיקים גם ב"ווילות סוף־שבוע לחקירה מינית", והזוג הוותיק אוהד ודון האזרחי, שמעבירים שניהם התנסויות מיניות עם קבוצת מטפלים מיניים שעברו הכשרה ב-Ista, בית ספר בינלאומי ללימודי מיניות טנטרית, שיש לו זרועות ברחבי העולם. הלימודים באיסתא פתוחים לכל גבר ואשה בכל גיל, ומי שהתנסה בהם מעיד על טלטלה תודעתית וגופנית. סביב אלה חגים עוד עשרות מטפלים מיניים.
לדברי כהן צדק, כ– 200,000 איש בישראל לוקחים חלק בסדנאות ובפסטיבלים הללו. במרחב הזה, שבו מבוגרים יכולים לחקור את המיניות שלהם באופן מוגן ובטוח, ראיתי במו עיני שהפרקטיקות מלוות בהוראות ברורות ובקודים מוסכמים לשיקוף מצבם הרגשי של המשתתפים. הגבולות הברורים נשמרים גם בתוך סיטואציות שלמתבונן מבחוץ נראות מטורפות בהעזה שלהן.
ועם זאת, כשראיתי את הרצינות וההתמסרות של הנשים והגברים המשתתפים בקבוצות שאלתי את עצמי, מה השתנה? האם סקס ועיסוק ביחסי גבר־אשה חשובים כיום יותר ממה שהיו בעבר? ואם כן, למה? מה הם מסמלים? אולי את התפוררות המערכת הזוגית? או אולי הפכו להיות מוצר צריכה נוסף על המדף? נגזרת תרבותית של עודף זמן, טרנד חולף? והאם נשים וגברים הגיעו למצב הפתטי או המנוכר שבו הם לא יודעים או לא יכולים לספק את עצמם מינית והם רצים ללמוד ולהבין גם את הנושא הזה בקבוצות לימוד? או שמא באמת מדובר פה בניסיון כן להבין מי אנחנו מול המודלים ההוליוודיים שמאכילים אותנו ושבמגע עם החיים מפרקים אותנו לרסיסים, זוג אחרי זוג, כמו שרשראות של חבילות קלפים קורסות?
כשאני שואלת את כהן צדק מדוע הוא סבור שסקס צריך לתפוס מקום מרכזי כל כך בחיינו, הוא מסביר שמטרת מעשה האהבה כפי שהוא רואה אותו – לפני הבאת ילדים לעולם ולפני עונג – היא ריפוי נפשי. "ברגע שמעשה האהבה נוכח, מתרחשת איזושהי סירקולציה אנרגטית בין שני בני האדם שנמצאים שם, ושני בני הזוג נתרמים. המין הוא מפה של חסימות רגשיות, פחדים, מעצורים ומבוכות.
מיניות טובה ונוכחת מסמלת ומחזקת נפשות בריאות ומשוחררות".
כהן צדק מסביר שהטיפול המיני הוא "עבודה שמשחזרת טראומות שקשורות במיניות שלנו, ולכל אחד ואחת מאיתנו יש טראומות כאלה. בחדר הטיפולים משחזרים בצורה סימבולית את הטראומה, הגוף והנפש לומדים לעמוד מולה והמטופלת יוצאת חזקה יותר מהמקום הזה. זה הניסיון שלי מעבודה עם מאות נשים". לדברי כהן צדק, גברים פגועים נפשית באזורים האלה לא פחות מנשים, "אלא שלטראומה הנשית – מכיוון שהיא גם פיזית, ומכיוון שהתרבות שלנו היא פטריארכלית, כלומר שהגבריות היא לא בוגרת, לא בשלה ובטוחה בעצמה – יש נראות גדולה יותר".
תשובה נוספת לעיסוק האינטנסיבי של גברים ונשים כיום במיניות ובזוגיות מצאתי במאמרה מ– 2013 של אווה אילוז, "למה האהבה כואבת", שהתפרסם בכתב העת המקוון "אלכסון". לפי אילוז, לתחושת הערך העצמי שמספקות האהבה והארוטיקה במערכות יחסים מודרניות יש חשיבות מיוחדת ומכרעת, משום שמצד אחד, מאז המודרניות הולך וגובר הלחץ לבידול עצמי ולפיתוח תחושת ייחודיות. מצד שני, קשה לאדם לבסס את ערכו העצמי, שכן הוא חדל להיות תוצאה ישירה של המעמד החברתי או הכלכלי שלו. בימינו הערך אמור להיות מופק מהעצמי, והקשר הארוטי והרומנטי הוא זה שמוטל עליו לכונן בשבילנו תחושת ערך. במילים אחרות, כותבת אילוז, אם מישהו אוהב אותי וחושק בי, משמע אני קיים.
אין נשים בלי תשוקה
מיכל מעין דון, בת 45 מהישוב הקהילתי מתן, לובשת שמלה חשופה שממקדת אליה את כל המבטים. היא יושבת על כיסא גבוה לצד גבר צעיר ממנה. כמוה, גם הוא מעביר סדנאות מיניות. לפני כמה שנים, הם מספרים, הם היו זוג שחי יחד וחקר את המיניות שלו. השיחה שהעבירו נקראת "סקס גורמה" והיא התקיימה בסמינר "יחסים ואינטימיות בעיר הגדולה" שארגנה לפני כחודשיים קבוצת אישתר.
"לפני כמה שנים איבדתי את כל מה שהיה לי בגלל אובדן חשק מיני", אומרת מעין דון למוסף "הארץ" ומספרת על התפרקות התא המשפחתי שלה. "בן הזוג שלי לא עמד בזה יותר", היא אומרת. "אבל כשהתחלתי לנסות להבין למה אני מתה מבחינה מינית בנישואים שלי, גיליתי שמתתי הרבה לפני זה. הייתי נערה דעתנית ואנרגטית, ויום אחד, במגרש הכדורסל, הבנתי שאני אשה בשדה של גברים ושהמבט שלהם קובע את כללי המשחק. החלטתי להיות כמוהם, ומכיוון שהצלחה מינית נחשבה מבחינתם בעלת סטטוס, ניכסתי לעצמי מיניות גברית והתחלתי גם אני להפוך את הפרטנרים שלי לאובייקט כיבוש. המיניות שלי שירתה נהדר את האגו, אבל לא את הלב, ולא הייתי ערה לזה שמתחיל בתוכי פיצול בין הגוף לרגש.
"אחרי החתונה", היא ממשיכה, "האגו התחיל לנוח, כי כבר לא היה לו את מי לכבוש. בתגובה הגוף שקע לנמנום, כי לא רצה יותר מין. כשהתחלתי לחקור את זה, הבנתי שבעצם לא היה לי אף פעם חשק מיני. הדרייב למין הגיע ממקום אחר לגמרי. מצאתי את עצמי בגיל 29 עם אפס חשק מיני. אחרי כמה שנות נישואים וילד, בן הזוג שלי סימן את ההתנהגות שלי כמשבר זוגי שיש מעליו איום פרידה. ואז, מתוסכלת ודי מבוהלת, התחלתי לנדוד בין מטפלים מיניים. בדרך איבדתי את הנישואים שלי, אבל פגשתי את הטנטרה והבנתי דרכה שבגלל אמונות שגויות כל הערוץ המיני שלי חסום. עברתי אינספור התנסויות וסדנאות והיום כמטפלת מינית אני יודעת להגיד בוודאות שאין נשים בלי תשוקה מינית, אבל יש נשים שלא יודעות להגיע לערוץ הזה בתוכן ולהחיות אותו".
בהרצאה "איך לומר את האמת בזוגיות למרות שהיא מכאיבה?" באותו פסטיבל נורקי בחאן צאלים התפרץ אחד הגברים בקהל בזעם, "אבל מה איתנו? מה איתי? מה אני עושה עם הצרכים שלי?" הוא שאל וסיפר שהפסיד שנים ארוכות של מין אחרי שהילד הראשון שלו נולד. "הרגשתי שהמונוגמיה היא כלוב, לא הרגשתי טוב כגבר, לא הרגשתי נחשק. הצורך הבסיסי, החייתי, לא סופק. הרגשתי שהילד שנולד תפס את מקומי, והתגובה של האגו היתה – את לא רוצה, אז גם אני לא רוצה. אבל בפנים הרגשתי פראייר, כי הצרכים שלי בזוגיות לא מולאו".
בתגובה לדברים רוב המשתתפים בקבוצה זעו בחוסר נוחות בכיסאותיהם; כמה מהגברים תמכו בדובר בהיסוס, השאר שתקו, עד שהמנחה פנתה אליו ואמרה – בלי תוקפנות, אבל בלי להסס לרגע – "זה לא תפקידה של הזוגיות למלא לך את הצרכים. תפקיד הזוגיות הוא ששני אנשים יעברו יחד דרך, כשכל אחד אחראי על הצרכים שלו ושתהיה ביניכם אינטימיות רגשית, חברות ותמיכה לדרך של כל אחד לחוד, כשסקס הוא ביטוי אחד בלבד לכל המכלול".
במתחם אחר בסמינר "יחסים ואינטימיות בעיר הגדולה" הרצתה התרפיסטית נגה מיבר על סודות האורגזמה הנשית. "חדירה היא לא יחסי מין", אמרה מיבר והקריאה לקבוצת נשים גדולה שישבה במעגל את המשפטים הבאים: "בגלל שאנחנו רוצות להיות שם בשבילם אנחנו אונסות את הגוף שלנו, גם כשאנחנו עייפות, גם כשלא מתחשק לנו, כדי שיהיה שלום בית, כדי שהוא לא ייעלב, כדי שהוא ידע שאני חושבת שהוא טוב בזה, כדי להעצים אותו, וכי לימדו אותי שהוא חייב פורקן, שאם הוא לא יהיה מסופק הוא יחפש מיטה אחרת, אז אני עוצמת עיניים ומחכה שייגמר, ומזייפת, וככה אנחנו מוותרות על הדבר החשוב ביותר – על עצמנו". כשהיא מסיימת להקריא את הדברים ושואלת מי מהמשתתפות
היתה יכולה לכתוב את הטקסט הזה על עצמה, מתרוממות רוב זוגות הידיים.
לדברי מלכה פלדשטיין, שפרסמה לאחרונה את הביוגרפיה המינית שלה, "האמת העירומה של האהבה" (הוצאת אדמה), "יש כאבים גדולים במיניות בין גברים ונשים". פלדשטיין היא פיזיותרפיסטית שעבדה כמרכזת תחום פיזיותרפיה ילדים במערכת הבריאות הציבורית בנהריה
ובכרמיאל. לפני כמה שנים חלתה בסרטן, עזבה את עבודתה והשתלמה בחוג לסקסולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היום היא מטפלת בזוגות וביחידים בקליניקה שלה ביישוב מנוף. "התחלתי לחקור את תופעת הסרטן והבחירות שהיא עושה בתוך הגוף", היא אומרת בשיחה שהתקיימה לפני כחודשיים, "והבנתי שלא הייתי קשובה למיניות שלי. שנים רבות פעלתי בשדה של המיניות מתוך עמדה של ריצוי, האשמה, קורבנות ופחד, למרות שבן הזוג שלי הוא הגבר היקר ביותר ללבי ויש לי הבנה עמוקה שאיתו אני רוצה לחיות את החיים. בשיא תהליך הריפוי ישבתי לכתוב את סיפור חיי כדי להתבונן מקרוב על האמונות שנחרתו בי מילדות. גיליתי שבתת המודע שלי קיימת אמונה שמין זה שירות שאשה נותנת לגבר כדי לזכות ביציבות ובמשפחה. את האמונה הזאת 'קיבלתי בירושה' מאמי. למרות שהשכל שלי לא האמין בזה, הגוף הפנים את המסרים. אמונה כזאת קיימת אצל נשים רבות שאני פוגשת בקליניקה. בכל פעם שהגוף שלי נענה למין שלא מתוך רצון אותנטי
והקשבה, הגוף הגיב בכאב פיזי. רופאים נותנים לתופעה הזאת ג'ל לסיכוך בלי לבדוק בכלל למה באמת כואב לאשה. מה היא משתיקה שגורם לגוף שלה לא להיענות לה?
"הייתי חצויה בתוכי", היא מוסיפה. "הלב והראש רצו מיניות טובה ומספקת, והחלק התחתון של הגוף החזיק עמדה של התנגדות, של כיווץ. המסקנה העיקרית מהחקירה שלי היתה ששנים של ריצוי ואי הקשבה לגוף הביאו עלי את המחלה. חתמתי לרופאים שאני לא נכנסת למהלכים של פתיחת בטן ויצאתי למסע עמוק ומכאיב במטרה לרפא את עצמי ולנסות להבין מי אני מבחינה מינית".
פלדשטיין מספרת בגילוי לב שהודיעה לבן זוגה על פסק זמן מקיום יחסי מין והחליטה שהיא מפסיקה להשתמש באמצעי מניעה – גלולות למניעת הריון והתקן תוך רחמי, ש"הוא למעשה גוף זר בתוך הגוף שלי. זכרתי את הכאב של תחושת הבגידה בעצמי בכל פעם שלקחתי גלולות וזכרתי את הכאב הפיזי של קיום יחסי מין עם ההתקן התוך רחמי ששמתי לאחר לידת בני הצעיר. רציתי לפגוש את התשוקה שלי כשהיא נקייה מכל צורך להיענות למישהו ונקייה מהשפעות חיצוניות. זה היה צעד מפחיד משום שלא ידעתי מה משך פסק הזמן שאני זקוקה לו, לא ידעתי איך היעדר יחסי מין ישפיע על הקשר עם בן הזוג שלי ולא ידעתי מה אפגוש שם. ואם אפגוש בתוכי אשה א־מינית?
"בכל פעם שנכנסתי למיטה עם בן זוגי הרגשתי מתח סמוי. מצד אחד קיבלתי ממנו חיבוק נעים, ומצד שני הרגשתי איך מתוך החיבוק מתחילה לעלות בתוכי כמו בועה של חוסר שקט, שכאשר חקרתי אותה עלו שאלות כמו 'האם הוא מצפה שהחיבוק יהפוך למעשה אהבה מיני?' השלת עמדת הריצוי היא כמו הסרה של קעקוע דרקון שנחרט אי שם בגיל ההתבגרות, הגיל שבו מתעצבת התפיסה המינית שלנו. הקעקוע הזה כבר טבוע עמוק בעור, לא ידעתי מי אני בלעדיו והוא איים לבלוע אותי".
18 דקות של פער
לדברי פרופ' בנימין, "צריך לשאול באילו תנאים נשים יכולות לחוות מין כעונג ובאילו תנאים הן חוות אותו כדכאני, מה שמצמצם מאוד את העונג המיני שלהן, אם לא מחבל בו לגמרי. ואכן, תנאי מרכזי באפשרות של נשים להתחבר לעונג בהקשר ההטרונורמטיבי מתייחס להתפתחות הסובייקטיביות המינית. נקודת הפתיחה של התהליך הזה היא ההשתקה, אי הצורך לדבר. כלומר ניכנס למיטה ושני בני הזוג ידעו בדיוק מי עושה מה. הגבר יתחפש למי שיודע מה מענג אותה, האשה תתחפש למי שיודעת מה מענג אותו. לאורך זמן ועם צבירת ניסיון והיכרות עם הגוף ובמקביל עם ירידה בבושה ועם התחזקות הביטחון ביחסים – מתחזקת היכולת לדבר ולהגיב לאיתותים שמגיעים מהגוף. "הסדנאות הללו מלמדות דחייה של החדירה, מה שמאפשר הפניית קשב לגוף הנשי בצורה שמזינה דיאלוג. הן מלמדת את הגברים שיעור בהתרחקות מאותו תסריט אוטומטי, שבו המין מיועד להתענגות שלהם, וגם לגברים יש כאן הזדמנות להפוך מרובוטים אוטומטיים לסובייקטים בעלי רצון והעדפות
משלהם, שיכולים גם לסרב למין".
בנימין מציינת נקודה נוספת. בגיל העמידה לגברים רבים יש ירידה בזיקפה, "ומהבחינה הזאת, לגברים יש פה הזדמנות להמשיך את החיים בלי ויאגרות וניתוחים. האופציות החדשות האלה מאפשרות התחברות לגוף כמו שהוא, ומבחינת הנשים הוא מאפשר הנאה גופנית גם עם בן זוג שכבר לא מתפקד במובן המקובל, והמגמה הזאת מלמדת אותי לא לחוות את זה כאכזבה. עם זה, אני לא רוצה ליצור רושם שנשים לא נהנות מחדירה. כשנשים לומדות את המיניות של עצמן, הן לומדות להשתמש בחדירה כחלק מהעונג שלהן".
לדברי פרופ' דפנה יואל מבית ספר למדעי הפסיכולוגיה ומבית ספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, שמרצה ומלמדת על מוח, מגדר ומיניות, "הפרקטיקות המיניות הרווחות לא אידיאליות לנשים. הציווי 'אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך' שולט בתרבות. יחסי מין הטרוסקסואליים מובנים כיחסי כוח. יש אחד שמזיין ואחד שמזיינים אותו. המילה זיון מתארת את הפעילות הפיזית של פין בנרתיק, אבל היא מתארת גם השפלה. נשים מחונכות לזהות כניסה גברית לתוכן, ואת העוררות והסיפוק שהיא מעוררת, עם תחושה של כניעה והשפלה, וגברים מחונכים לזהות את אותה פעולה כאקט של הכנעה ושליטה. המילה 'חדירה', שהיא כאילו מילה רפואית וניטרלית, היא בעצם מילה אלימה מאוד. היא מילה שמשתמשים בה לכיבוש יעד מבוצר ולא למקום שמוזמנים ליהנות בו".
אחרי שהודיעה לבן זוגה על פסק זמן ממין, המסע של מלכה פלדשטיין לגילוי מיניותה החל דרך שינוי ביחסה לאוננות. "רובנו מכירים את המושג אוננות כפעולה מטרתית וקצרה שנועדה לפורקן. החלטתי לשנות גישה. חקרתי את הגוף שלי בעונג כדי לגלות מה נעים לי באמת, בלי מטרה".
כארבעה חודשים לאחר שהגוף שלה היה "נקי" מההורמונים של ההתקן ומקיום יחסי מין, פלדשטיין מעידה שהתחילה להרגיש את המיניות האותנטית שבה. "הבנתי מה אני רוצה ומה לא ולמדתי להגיד 'עכשיו לא מתאים לי'. למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי תשוקה שמחה וחופשייה. המיניות הפראית הזאת נמצאת בתוך כל אשה שמצליחה להסיר מעצמה את תבנית הריצוי עליה חונכה", היא
קובעת.
כשהיא מתבקשת להרחיב על ממצאי החקירה שלה, אומרת פלדשטיין ש"הדבר הכי חשוב שפגשתי הוא הצורך שלי להוריד הילוך. הטנטרה, שגם מצוטטת במחקרים סקסולוגיים, מדברת על האיטיות הנשית ועל המהירות הזכרית. כבר בשנות ה– 60 התפרסמו מחקרים של מסטרס וג'ונסון שהראו שלאשה לוקח 20 דקות לפחות להגיע לזיקפה של הדגדגן ולרטיבות של הנרתיק, ולגבר – שתי דקות. 18 דקות של פער. המלכוד הוא שהמידע הביולוגי החשוב הזה נבלע בתוך התודעה הפטריארכלית. לפער הזה יש תפקיד גדול וחשוב בהתקרבות בין גבר לאשה. מה שהגוף שלי ביקש הפגיש את בן הזוג שלי עם הדפוסים האוטומטיים שלו, וכדי שניפגש גם הוא היה צריך לעבור שינוי. זה לקח כמה
שנים טובות והצריך המון סבלנות, כי השינוי הזה מפגיש אותנו עם ההדחקות הכי גדולות שלנו. ואז התחלתי גם לגעת בבן הזוג שלי אחרת. האטתי בשבילי וגם בשבילו, כדי שיפגוש את עצמו מחדש, בלי צורך לתת מענה מיידי לזיקפה. בתהליך הזה למדנו לקחת אחריות אישית על עצמנו – רגשית ומינית. הבנו שהאחר לא אמור לספק את הצרכים שלנו. היו גם רגעים שבהם אני רציתי במין ובן זוגי לא רצה. גם הוא השתחרר ממה שמצופה ממנו כגבר".
סקס הוא לא מסע כומתה
את אבישג מאיה זלוף, בת 34 מרשפון, פגשתי באותו סוף שבוע של הרצאות על מיניות בתל אביב, בסמינר של "אישתר", בהרצאה שכותרתה "איך לשמור ולשפר את החשק המיני?", שם דיברה על עצמה בהרבה כנות וחן. "קצת אחרי גיל 20 התחלתי להגדיר את עצמי כחסרת חשק מיני. 'למה עוד פעם?' הייתי שואלת את עצמי כשבן זוג שלי היה מעוניין. הרי היינו בשעמום הזה לפני יומיים. הרי עדיף לי פי מאה לקרוא עכשיו ספר. 'טוב, לא נורא', אמרתי לעצמי, 'אני אגמור עם זה ודי'. לקח לי המון שנים לקשר בין מה שעשיתי בסקס לבין אובדן החשק המיני. לקח לי שנים להבין שבכל פעם שנכנסתי למיטה נטשתי את הגוף שלי. המורים שלי היו גברים, והמורים שלהם היה הפורנו. הפורנו היה ההשראה שלנו להיכנס למיטה. ובכל פעם שנכנסתי למיטה הרגשתי אומללה, בודדה ומאמללת ולקח לי שנים להבין שהמיניות המערבית לא מזינה את הגוף הנשי.
"ואז התחלתי להתעניין בתרבות המינית של הודו, יפן ותאילנד, שם המיניות נתפסת אחרת, כעינוג לשמו, עינוג חסר מטרה. מעשה אהבה גופני בטנטרה לא מרוקן את הגוף, אלא ממלא אותו, בניגוד לאנרגיה המערבית והמטרתית. בארץ המיניות מתוארת במונחים של מבצע צבאי – להשיג, לכבוש, לסיים. והכל מדיד, כמה גמרנו? כמה סקס עשינו השבוע?
"אמנם אף גבר לא רצה שאבשל לו, אבל כל הגברים רצו שארד להם. המוטו היה, זה עומד, זה מתפקד, אז הכל טוב. וצריך הרי גם גיוון, אז פחדתי מהרגע שייגמרו הצעצועים, כיסויי העיניים, הלאנג'רי, הצימרים הרומנטיים. ואני זוכרת גם את המחשבות כשאני שוכבת על הגב במיטה והוא בין הרגליים שלי ואני אומרת לעצמי, 'נו, תגמרי כבר, כמה זמן? לא קורה כלום? אולי הוא משתעמם שם למטה?' כי אם אני ירדתי לו, אז הוא צריך לרדת לי, והרי ברגע שיש תפקידים וחובות זה ממית ומוריד את החשק. אשמה, בושה, פחד, חרדה – הכל היה שם חוץ מהנאה".
ואז התרחש המפנה אצל זלוף. "זה היה בשנים של הסלידה ממין, שנים של מין עם אלכוהול לפני וג'ל סיכה תוך כדי, שנים שבהן סבלתי כל הזמן מפטריות ומדלקות בדרכי השתן. הלכתי לרופאת נשים, שאמרה לי באופן חד־משמעי, 'הגוף שלך הוא לא למכירה, ואם את לא רוצה מין אל תעשי!' היא קלטה שאני עושה מין מתוך ריצוי. היו לי המון ויכוחים עם בני הזוג שלי והיא באה ואמרה, 'זה לא נתון למשא ומתן. ככה את לא יכולה להמשיך. הגוף שלך אומר לא!'"
זלוף פנתה ללימודי טנטרה, "נסעתי לכל מקום בעולם שלימד טנטרה, עברתי את שלושת הקורסים של איסתא שמכשירים לטיפול מיני, ושם הבנתי שהמסע האורגזמי הנשי בכלל לא קשור לחדירה, הוא קשור לכל סנטימטר בגוף ואין לו מטרה. בראש ובראשונה, הגישה הזאת מעוררת חרדה. כי אם אין מטרה אז מה יש? המוח נמשך לידוע ולמוכר. היום אני מלמדת נשים לעזוב את הידוע והמוכר, לנטוש את המעשה המכני של הפיתוי, את משחק התפקידים המשעמם והממית, אני מלמדת את ההבדל בין סקס למעשה אהבה. כי רק שם הנפש הנקבית מתחילה להתעורר וליהנות.
"הסוד הוא בנוכחות, בלהיות כאן ועכשיו", היא מוסיפה. "לא באוטומט. בלי אלכוהול, בלי סמים, בלי ג'ל סיכה. לשחרר את ה'צריך לא צריך'. רוב הגברים מרוכזים רק בשאלה אם עומד להם או לא. בסדנאות הם לומדים לשחרר את זה. אני בעד סקס שאין בו אורגזמה, אין קו ליניארי, יש קו מעגלי. אני אומרת לפרטנרים שלי שאני לא צריכה אותם כדי לגמור, אני יודעת מצוין לענג את עצמי ולגמור לבד. התכנסנו שנינו כדי להיות באינטימיות, לשחק, להשתעשע. זה טיול, לא מסע כומתה.
"ואני זאת שקובעת את הקצב, לעומת שנים רבות שרק הגבתי ונעניתי. אני זאת שמורידה לעצמי את הבגדים. ועכשיו לפני כל שלב עוצרים ובודקים יחד אם רוצים. רוצים חדירה היום או לא? לא עושים מה שצריך לעשות, עושים רק מה שרוצים לעשות. וזה פותח עולם שלם. והגוף לא נסגר, הוא נפתח לעוד ועוד תחושות. במיניות הקודמת פיתחתי סלידה נוראית ממין אוראלי והיום אני מתה על זה, כי אני עושה את זה למען העונג שלי. רוב הנשים לא מסוגלות להגיד, לא בא לי עכשיו, כי במין הקונבנציונלי אם אני לא יורדת לך – אני לא אוהבת אותך. לקח לי שנים להגיד ברכות, לא כדאי, בא לי משהו אחר. ברגע שאני עושה הסכם עם הגוף שלי שאני לא נוטשת אותו, ברגע שאני בודקת כל רגע
אם הגוף שלי נושם, נהנה, לא מזייף – הוא מתעורר לחיים".
גבר מנסה, אשה הודפת
האם גבר ואשה יכולים לשכב בלי שהוא יובנה כחזק, מנצח ושולט והיא תובנה כמוכנעת ומושפלת?
לדברי פרופ' דפנה יואל, "מכיוון שאת ההבניה עצמה ייקח זמן לשנות, פתרון זמני הוא לבטל את החד־כיווניות של הפעולה שקיימת בעיקר ביחסים הטרוסקסואליים, בהם הגבר חודר והאשה נחדרת, ולהחליף לפעמים תפקידים. את הרעיון הזה אני לוקחת מיחסים הומוסקסואליים ולסביים, שבהם החודר והנחדר מתחלפים. הצמצום של המיניות לפין בנרתיק מצמצם לא רק את המיניות של האשה, אלא גם של הגבר. על הדגדגן שמענו הרבה, אבל גם לגברים יש עוד אזורים שאפשר ליהנות מהם, כמו שק האשכים, פי הטבעת והפרוסטטה, שאליה מגיעים בכניסה דרך פי הטבעת.
"צמצום המיניות לפין בנרתיק גם הופך את המיניות למאוד ליניארית: עוררות, חדירה, אורגזמה ונגמר. יש דגש מוגזם על הזיקפה ואז הגבר מאוד לחוץ אם עומד לו או לא, כי אם לא הוא מנוטרל, וגם כשעומד לו הוא צריך להיות עסוק בלא לגמור וזה מגביל את ההנאה והחופש של שני המינים. במיניות רחבה יותר, גם בפרקטיקות שמתאפשרות בה וגם בחוסר הליניאריות שלה, יש מקום לזה שהחשק או הזיקפה עולים, יורדים ומשתנים, ואז יורד המון לחץ. היא לא צריכה לגמור מהר והוא לא צריך לא לגמור, והסקס יכול להמשיך הרבה זמן. זאת הופכת להיות חוויה חושנית ארוטית ולא משימה שצריך לעמוד בה. וזה אומר גם שיש פה מבנה בלי תפקידים קבועים – היא נחדרת, אבל גם הוא נחדר. גם
מרחיבים את האופציות וגם מבטלים את ההבניה של יחסי הכוח".
שרון אורשלימי היא דוקטורנטית בחוג לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון וראש מערך ייעוץ ופיתוח תוכן ב"דלת פתוחה", עמותה שעוסקת בחינוך מיני לנערים ולצעירים. לדבריה, "מין ללא חדירה מאפשר לשני אנשים לחקור את מה שבאמת מענג, לקרוא תיגר על המיניות ההטרוסקסואלית ולהגיד אין תסריט אחד ואין מטרה, אנחנו פה כדי לשחק, ליהנות ולאהוב". זה לא כך שחדירה היא דבר פסול, אומרת אורשלימי, אבל "בדינמיקה של התרבות הגברית שלנו, הסצנה בדרך כלל היא של גבר שמנסה ואשה שהודפת. זה המשא ומתן. סקס היום מוגדר כמגע מיני שהשיא שלו הוא חדירה, שהיא ברמת הציווי, עם נימוקים ביולוגיים, הלכתיים ואבולוציוניים ושכוללת גם את התפיסה שיש
לגברים דחף מיני בלתי נשלט. הספרות גם קוראת לזה 'דחף המין הגברי', שנתפס כמשהו שהוא חייב לקבל, ואם לא יקבל, אז האשה מאכזבת ולא עומדת בציפיות של ההסכם הלא כתוב, שהוא צריך לבוא על סיפוקו מחדירה.
"מול זה עומד דוח קינסי, שהוכיח לראשונה בשנות השישים שרוב הנשים מגיעות לאורגזמה מהדגדגן ולא מהחדירה. המחקרים של מסטרס וג'ונסון והתנועה לשחרור האשה העלו את זה על סדר היום החברתי – מין ללא חדירה מענג נשים יותר. מאז אנחנו בתנועת מטוטלת עם הדבר הזה".
התקדמנו מילימטר?
"לא".
כשאני גומרת לצחוק אני שואלת את אורשלימי איך היא מקדמת את האג'נדה הזאת כמחנכת למיניות. "במסגרת 'דלת פתוחה' אני מרצה בבתי ספר בפני הורים, מורים, נערות ונערים, שכולם חונכו על שדר חזק של חדירה, ואני תמיד מדברת על מין עם חדירה ומין ללא חדירה, על מין נרתיקי ומין קליטורלי, כלומר אני נותנת אופציות שוות. נוסחת החדירה, אני מסבירה להם, היא רק אחת
מהאופציות".
פרופ' בנימין מזכירה את הפסיכולוגית האמריקאית ג'סיקה בנג'מין, שהגדירה שני מושגי יסוד – אוטונומיה והכרה. "הצורך באוטונומיה הוא הצורך לחוות את עצמי כמי שחיה בצורה עצמאית ובלתי תלויה, והצורך בהכרה הוא הצורך שלי במבט המאשר של האחר ובאינטימיות שהמבט הזה מייצר. במיניות הפטריארכלית ההטרונורמטיבית, הצרכים האלה עומדים בסתירה זה לזה – או שאני נאמנה לעצמי או שאני נאמנה ליחסים, ואז אני מקבלת עלי את התסריט של הגבר שאני חיה איתו", מצטטת בנימין ומוסיפה: "במגמה שמוותרת על חדירה, שני הצרכים האלה מתלכדים ומתבטלת הסתירה ביניהם, כי מתאפשרת החוויה האוטונומית לצד ההכרה האינטימית של האחר".
אחרי שאבישג מאיה זלוף פילסה לעצמה את ההבנה הזאת בתוך דרך מלאת קוצים ודרדרים, היא אומרת במתיקות ביישנית כובשת: "רק עם האהוב הנוכחי שלי, מיכאל פינק, אני מרגישה לראשונה שאין ממני ציפייה שמשעבדת אותי. זאת הפעם הראשונה שהגעתי לזוגיות שיש בה חופש. אין ממני תביעות מיניות ואין ממני תביעות רגשיות. אין ריצוי ואין מטרה. מיכאל לא צריך ממני כלום חוץ מליהנות איתי. בגיל 34 , פעם ראשונה שאני לא רק אשה, אני בן אדם".
