בטון חשוף.

יום שבת, 19:10 לערך, עוזרת לחברה בהכנות למימונה. פתאום כאב חד מפלח את בית החזה.

בראש אני חושבת :"שיט,לא שוב"..

מנסה להתעלם ממנו,ממשיכה כרגיל. מותחים מופלטה פה,קופצים לקטוף לימונים מהעץ. עוד דקירה רוצחת.

מתיישבת,מתחילה נשימות עמוקות. לנשום עמוק,להחזיק בבטן,להוציא לאט. לא עוזר.

הולכת לחדר,נשכבת על המיטה,על הבטן,כמו שאני כבר רגילה.לוחצת על המקום הכואב,להרגיע טיפה. נושמת עמוק. החברות באו, דואגות. "תנו לי שקט"..

מסמסת לאמא "מתחיל עוד התקף". מרגיעה,מחבקת מרחוק. 

הכאבים מתגברים,מתחיל הקושי לנשום,עולה הרצון להקיא,הכאבים מקרינים לגב. הריטואל הרגיל.

מתקשרת לאמא שיבואו לקחת אותי,שניהם צריכים,לא מסוגלת לנהוג חזרה.

פעם שעברה הובהלתי למיון,סיממו אותי בכל טוב,הכל נעלם כלא היה. כמה רציתי את זה שוב.

בבית,מרוחה על הספה,מתפתלת,לא נושמת,סובלת. כדור ועוד כדור לנסות להרגיע. כלום לא עוזר. חם לי, קר לי, חנוק,יבש,בכי,כעס,עצבים. כל הבדיקות עברו בהצלחה. לא נמצא כלום.

(בדרך כלל זה אמור לשמח(?!))

אמא מספרת לרופא שאני סובלת מהתקפי חרדה, "עכשיו את מדברת",הוא אומר לה. הם חושבים שהכל מהראש,התקף פאניקה בשפה המקצועית. אני לא מאמינה,לא חושבת. 

במיטה,ספק נרדמת ספק נעלמת. מתעוררת כל שעה,מתייפחת,אמא עולה להרגיע. 5 בבוקר מתקפלת לכדור,נעמדת על 4,נושמת, הכל נרגע.

לעבודה כבר לא הלכתי.

התקף 3 ב4 חודשים,נמאס. קשה לי,כואב לי,רע לי.

אפילו מופלטה לא אכלתי.