אני לא צריכה הרבה בשביל זה.. אצבע אחת על הדגדגן,לפעמים מספיק רק בסביבתו.. מלאה ברוק,מטפטפת.
גיליתי שהדרך שבה אני גומרת הכי מהר היא לנתק את הראש ממחשבות. לא לחשוב על כלום,על אף אחד,על שום דבר.
גיליתי שכשאני גומרת אני אוהבת לבכות. מרגיש לי כמו תחושת שחרור מקלה, שבה אני יכולה להוציא את כל התסכול החוצה. את כל הטוב,הרע והמכוער.
הגמירה של עכשיו.. היא הייתה מלאה בתסכול.
תסכול על עצמי,תסכול על ההוא,על הקשר שלא צלח אף על פי שמההתחלה הוא היה בסימני טביעה. תסכול על העבר והעתיד וההוה והזמן ההוא שלא קיים בכלל אז אצטרך להמציא לו שם. תסכול על זה שאני בכלל לא יודעת מי אני לעיתים קרובות. תסכול על זה שהיחיד שמרפא אותי בחיבוק, רחוק, אולי אפילו עם מישהי אחרת.
גמירה מלאה בתסכול היא הגמירה הכי מוזרה שיש.
כשגמרתי לפני שבוע זו הייתה גמירה משחררת. גמירה של כנות,חופש,שחרור,הכלה.
כששתי רגליי מונחות בפיסוק על הקיר,הראש שלי על הבטן שלך,יד חופנת דגדגן,יד חופנת זין. גמירה בשבילך. היחיד מעולם שגמרתי לידו. גמירה שמרוקנת אותי מהכל.
מחכה לרגע שאצליח לגמור רק מהמגע שלך. עוד יותר מחכה לרגע שאצליח לגמור כשאתה בתוכי.
ועכשיו ברשותכם,עוד לא גמרתי עם התסכול...
