ערב יום הזיכרון. מזה שנתיים שלא הייתי בטקס. וכמה חיכיתי לערב של היום,שבו אוכל,שוב,מחדש,להיות שם עם כולם. להיות שם עם כולם,ובעיקר עם עצמי. עם עצמי בתוך ההמון הבוכה,התוהה,המחפש תשובות וסליחות.
אבל באופן אירוני למדי,אדם מתכנן תוכניות,ואלוהים צוחק. או מפלצת הספגטי המעופפת,או ג'ה,מי שאבחר באותו רגע.
את הצפירה של הערב עמדתי במסדרון בית החולים. את הצפירה של הבוקר של מחר אעמוד גם כן,באותו מסדרון. אני מתלוננת על הכאבים,על ההתקף שהתעוררתי לתוכו הבוקר,אחד מיני רבים,רק שהפעם הוא נגמר באשפוז.,אני מתלוננת על הצום שאני נמצאת בו כבר 25 שעות,ולא ידוע מתי הוא ייגמר,על הבטן שמקרקרת,על האישה במיטה לידי שלא מפסיקה לדבר.
ובפנים שואלת באיזו זכות בכלל אני מרשה לעצמי להתלונן. כשכל כך הרבה משפחות שכולות עומדות היום,ובכל יום בעצם,בוכות על אהובן או אהובתן שהלכו,ולא יחזרו.
חושבת על אבי,ועל אחיו שנחטף,שנרצח,שהלך ולא שב. חושבת על החברים,על האהובים והקרובים,כל אלה שאבדו במהלך השנים. כל אלה שהתעוררו עם חיוך בבוקר,מבלי לדעת את מה שהגורל כבר קבע להם.
מחוץ לחדר בית החולים אני שומעת צחוק. ספק נערים ספק מבוגרים. תוהה לעצמי אם הצחוק הוא אמיתי,או שהוא דרך בריחה מהיום הקשה הזה.
אני זוכרת כל יום. אני אוהבת כל יום. אני בוכה כל יום.
תודה על מה שהייתם,ולעולמי עד תישארו.