שוכבת במיטת בית החולים. האנטיביוטיקה זורמת לתוך הוריד. 2 ליטר ו700 מ"ל אנטיביוטיקה בכל יום. משתדלת להזיז את היד כמה שאפשר כדי לא לאבד בה תחושה.
שומעת רעש נפצים קל ומרוחק. לוקח לי זמן להבין שאלה זיקוקי החגיגות. מנסה לצוד אותם במבטי מבעד לחלון, אך בחוץ כבר חושך והחלון הפך להשתקפות.
השתקפות של חוסר אונים שניבטת מעיניי. כל מה שאני רוצה הוא לקום ולראות את הזיקוקים,אך מרותקת עד שהאנטיביוטיקה תגמר.
שעה עוברת, זיקוקי החגיגות חוזרים,ואני מסתכלת על הבקבוק המטפטף במבט שכאילו יוכל לזרז אותו. תיגמר כבר! אני רוצה לראות את הזיקוקים.
את הפעם השלישית של זיקוקי החגיגות כבר הספקתי לראות. ממש מאותה נקודה בה עמדתי אתמול בערב,והיום בבוקר,בצפירה המחרידה.
למה בכלל רציתי לראות את הזיקוקים?!
עומדת מול החלון ובוכה. בוכה כמו כל שנה על המעבר הכל כך הגיוני,וכל כך חסר היגיון הזה,שבין הזיכרון,לעצמאות. בוכה על חוסר האונים שאני מרגישה עכשיו,שמה הוא בכלל לעומת חוסר האונים שחוו כל יקירינו יקירותינו,שהיו,וכבר לא.
בכלל באלי להיות בים.
עירומה,צמודה לעוד גוף עירום שחובק אותי,נותנים למים לשטוף אותנו,ועושים תחרות. מי יותר רטוב, הים, או הכוס.
כוסעמק.
