אחת לכמה זמן מגיע הרגע הזה שבו אני תוהה לעצמי אם להילחם ברגשות,להכחיש,או לקבלם באהבה.
הרגע הזה שבו העוצמה שלהם מכה בי,ההבנה שהם בכלל קיימים,אף על פי ולא משנה כמה שלא נתתי להם מקום,לא נתתי להם חופש להתקיים.
והפעם בצורה מכוונת לגמרי!
אחת לכמה זמן אני תוהה לעצמי למה הם טובים בכלל,כל הרגשות האלה. והאם יגיע יום ואוכל למחוק אותם מהלקסיקון שלי,מהגוף שלי,מהמוח.
מהפאקינג לב המזויין הזה.
אחת לכמה זמן אני תוהה לעצמי מה לעשות ברגע שכבר הבנתי שהם קיימים. האם להישאר ולנתק,שוב,כמה שאפשר. או האם ללכת? ואם אלך? אם אלך מה אעשה עם הרגשות שיגיעו אחרי המעשה? החרטה,הבדידות שרק תגבר, אם זה בכלל אפשרי, הגעגוע.
אחת לכמה זמן אני תוהה.
תוהה אם יגיע גם תורי,שבו מישהו יקח את כל אותם הרגשות האלה שלי,ויהפוך את זה לרגש אחד הדדי.
* ואם עד עכשיו תהיתי עם עצמי, אז כן,אני לגמרי מונוגמית. פאקינג 100% מונוגמית.
