בטון חשוף.

לפעמים הייתי רוצה להיות קצת יותר כמו כולם.

_{לשתות כדי לשכוח.}

_{לעשן כדי לשמוח.}

_{להירדם כדי לברוח.}

_{אבל אני לא.}

_{השתייה לא גורמת לי לשכוח. לעשן לא מדבר אלי בכלל,בטח לא כדי לשמוח. ולהירדם קשה עם הסיוטים והלבד.}

אז כדי לשכוח אני כואבת.

וכדי לשמוח..אני בורחת. בורחת מהשגרה,בורחת מעצמי. בורחת מהלבד,מכל מה שבאל כורחי.

בחודשים האחרונים ימי רביעי הפכו להיות הימים שוברי השגרה שלי. יום של לימודים,של חיוכים,של מטעמים.

הערבים של ימים רביעי,הם כבר הרבה יותר. ערב של חיבוקים,של כאבים,של דאגה,של הבנה,של סימנים,של ביחד,של חיבוקים.

וכשהשגרה מתחילה לתפוס יותר ויותר מקום, הרצון לשובר שגרה גובר יותר ויותר. הרצון ללכת,לעשות,לחוות,לגלות. לגלות את עצמי,ביחד,לחוד,אמיתי. 

הרצון לאהבה שוב גובר,שוב מכאיב לי עד העצמות. תוהה לעצמי אם להמשיך להמתין בסבלנות עד שזה יגיע,או להתחיל לנקוט באמצעים שונים ולהביא את זה בכח.. 

עד שאבין מה אני רוצה עם עצמי,ואשלים עם העובדה שאני לא כמו כולם (ובעצם טוב שכך)., אמשיך להכאיב לעצמי,להינות מזה,ולברוח.. 

בינתיים המיטה עוד נשארת ריקה...