בטון חשוף.

הגעתי שוב למקום הנמוך הזה.
המקום שבו אין לי את מי לשתף. אין לי למי לספר כשעובר עלי משהו,למי לשלוח הודעה כשסתם משעמם באמצע היום,למי לדאוג,על מי לחשוב,ועם מי לחלוק רגעים.
של שנינו., ביחד ולחוד.
המקום שבו אני מרגישה הכי לבד שיש.

אומרים שהתת מודע משדר לנו דברים.
כבר חודש שמרחפת מעלי המילה סוף. אני רואה אותה בכל מיני מקומות,אני שומעת אותה,אפילו חלמתי על סוף.
המילה הפוגה לא מצליחה לעבוד עלי. אף פעם זה לא באמת חוזר להיות אותו דבר.

כשאתה עוד לא הבנת מה קורה איתך,אני כבר ידעתי מה הולך לקרות. כשאתה עוד לא ידעת מה אתה רוצה ומה נכון,אני כבר ראיתי לאן אתה נמשך.
בלי לשים לב נוצר מצידך ריחוק בשיחות,הודעות קצרות,ריקות. והכי גרוע שלפעמים לא הייתה בכלל תגובה.
אני מריחה אותך, גם ממרחק של עשרות קילומטרים. גם אם אתה לא חושב.

אז זו לא פרידה. זו הפוגה. זה פסק זמן. זה זמן מחשבה וזמן התאפסות. זו כל הגדרה שתשמע טוב יותר.

כבר אמרתי שיש לי לב מאזוכיסט.
וכשהוא נפגע, כל הגוף רוצה להצטרף.

רק שהפעם אין לי את מי לכאוב...