איך אני יודעת שאני לא פה?
כשבעבודה אני מבלבלת בין המתכונים,לא שומעת שמדברים אלי (בלי קשר לזה שאני שומעת רק באוזן אחת),הזמן לא זז אפילו בדקה כשהסתכלתי על השעון שעה אחרי מהפעם הקודמת,ואני רק רוצה ללכת.
ואז אני מגיעה הביתה,ומתחילה בהכנת עוגת יום הולדת לסבתא היקרה שלי,מבסוטה מהתרפיה הזו ומנסה לשכוח מכל השאר. מסיימת את העוגה,מתחילה להכניס למקפיא - והכל על הרצפה.
זה מן שלב כזה שבו אני לא יודעת מה יותר מותש אצלי,הגוף או הנפש. תקופה שדורשת הרבה מחשבות,התלבטויות,היגיון נגד רגש.
היתרון הכי גדול בלגור במקום הכי יפה בארץ זה שבמרחק 3 דקות מהבית אני יכולה לשבת בקצה הצוק,לתצפת על המים וההרים שמסביב,לנתק את עצמי מהכל,לתת לרוח להעביר בי צמרמורות - ופשוט לבכות.
א.נשים שלא בוכים אגב,לא יודעים מה אתם מפסידים.
יותר מדי על הגב. יותר מדי בראש. יותר מדי על הלב.
קצת מדי נכון.