בטון חשוף.

2013. בסיס חיל האוויר. קיץ.
אמצע קורס פיקוד.

חברה ואני החלטנו באותו יום לשים טלוויזיה בחדר. המפקד שלנו החליט משום מה שלשים אותה על השידה הרעועה בין 2 המיטות שלנו זה הרעיון הכי טוב.
על אף שחזרתי ואמרתי שזה ייפול הוא התעקש,ושם זה נשאר.

2:13 לפנות בוקר. כן,זוכרת במדוייק.
הטלוויזיה נפלה. חברה שלי התעוררה בצרחה,אני התעוררתי מהצרחה שלה בצרחה נוספת. הטריגר הגיע.

בתוך שניות שתינו יושבות על המיטה,צועקות וממררות בבכי שלא נראה כמותו. אני צורחת עלייה שתסגור את החלון כי עומד שם מישהו ומסתכל עלינו. היינו קומה שלישית.
היא מבקשת ממני להפסיק ואני רק צורחת שתסגור את החלון.

המשפחה בארגנטינה,אירוע משפחתי. שולחת הודעה לאחי הגדול שמתקשר משם ישר. מנסה להבין אותי בבכי,צרחות וחוסר קליטה.
מתייאשים.

לקחנו את 2 המזרונים שלנו ויצאנו לישון במסדרון,מחוץ לדלת של המפקדות שלנו. בסוף ישנו אצלן בחדר על המזרונים.

התקף החרדה הזה היה אחד לפני שהחלטתי לקחת את עצמי לטיפול.
הוא גם היה ההתקף הראשון בו ראיתי איש בוהה בי בחלון. מאז זה לא הפסיק.