*מאי 2012. סוף כתה יב'.
אנחנו בעיצומן של החזרות הגנרליות לבגרות בתיאטרון שתתבצע ביום שישי השבוע. יום לפני בערב תתבצע המתכונת.
התקפי ראש חזקים תוקפים אותי במשך כל השבוע. והראש שלי מרגיש לי מעט שונה. אין יותר מדי מה לעשות,שותים הרבה מים, ההצגה חייבת להימשך.
יום רביעי בלילה,דקירה חדה במרכז הראש מעירה אותי משנתי.
כמו כל שאר הדקירות שתוקפות אותי כבר מגיל 10,לוחצת על הנקודה הכי חזק שאפשר,ונרדמת לכאב.
מתעוררת בחמישי,שולחת את עצמי ישירות למקלחת בוקר שתפקס אותי לפני החזרה הממש גנרלית. מאית השנייה בה שמתי את השמפו על היד,התחלתי לחפוף והרגע שהלב שלי צנח לרצפה,הייתה הכי ארוכה שיכולה להיות.
כל הראש שלי גושים. בלוטות בלוטות פזורות על הקרקפת שלי,כאילו הטיחו בי חפץ כבד שניפח את ראשי.
הריצה לאחות הפנימייה שאמרה שאין כלום,הטלפון הבוכה לאמא,השעות הארוכות וכאבי הראש המלחיצים. כל זה עדיין חקוק בזכרון.
המשך היום עבר כמתוכנן.
בשישי בבוקר הבגרות. המשפחה הגיעה,החברות גם כן. מדברים מאחורי הקלעים ופתאום דקירה חזקה אפילו יותר תוקפת את הראש. התעלפתי.
כשהתעוררתי,נתתי לאמא להרגיש את הגושים.
אין אפשרות לעשות כרגע כלום. ההצגה חייבת להימשך.
לא עברו 10 דקות מהרגע שבה נגמרה הבגרות לרגע שטסנו לבית חולים העמק.
התשובה מהרופא לא הייתה כזו שמבשרת על מחלה סופנית או מטילה אימים. בלוטות הלימפה של הגוף סהכ השתוללו וקפצו החוצה כמו פטריות ביער.
אבל האימה,המחשבות. כל התסריטים שרצים בראש על מה זה, מה קרה, ומה יהיה בהמשך. אימה כזו שצורבת את הנפש.
עד היום,כל בלוטה קטנה בראש מחזירה אותי לרגעים חסרי האונים שהיו שם.