בטון חשוף.

הרבה פעמים שמעתי אנשים שאומרים "אני בחיים,הכל טוב,יש כאלה שמתים".. ותמיד צחקתי על זה. כי היו מקרים שבהם הרגשתי יותר מתה מהמתים עצמם.
רגעים כאלה שבהם את מרגישה כל כך ריקה.
ריקה מתוכן,ריקה מעוצמות,מריגושים.
תקופות שלמות בהם חיפשתי משהו קטן שיפיח בי חיים,והייתי מוכנה להסתפק ולו בכמה רגעים בלבד "בחיים"..

הימים האחרונים לעומת זאת,גרמו לי להרגיש הכי בחיים שהרגשתי כל השנה האחרונה.
בדיוק שנה עברה מאז שחזרתי לארץ אחרי 10 וחצי חודשים של טיול ושחרור מוחלט.

עכשיו כשאני חושבת על זה,אולי לא במקרה האירועים האחרונים קרו דווקא עכשיו.

"את עוברת ביום אחד תהליכים שלאנשים לוקח שנים לעבור" - כמה מדוייק המשפט הזה שהוא אמר לי. הגבולות שנפרצו,הספונטניות שזרמה לי בורידים,הפתיחה,של הלב,של הראש,של הנפש ושל הגוף. צניחה חופשית ללא מצנח אל הלא נודע,עם נחיתה רכה כמו צמר גפן.

לפעמים אנחנו מכירים אנשים מסויימים כל החיים,וברגע אחד מדוייק הם משנים את הכל.
וכשמכירים ביחד אנשים (במקרה הזה אישה נכונה להפליא), הכל מתנקז לרגעים נצורים.

Im alive!