אני כמו שמשון.
השיער שלי תמיד היה נקודת החוזק והחולשה שלי.
עם השיער שלי הרגשתי יפה יותר. מושכת יותר,שלמה יותר. יכולתי להשתגע איתו,יכולתי לאסוף,לפזר,להחליק,להבליט את התלתלים,לעשות כל דבר.
לקח לי שנים להשלים עם השיער שלי. כשהייתי קטנה יותר אין מצב שהייתי יוצאת מהבית בלי מחליק. שנאתי את התלתלים הנפוחים שלי ורציתי לתלוש אותם.
עם הזמן למדתי להשלים איתם,לקבל אותם,לאהוב אותם.
הבנתי שתלתלים זה לא סתם שיער. תלתלים זה אופי.
כבר המון זמן שאני רוצה לקצר את השיער,לתרום,סתם להוריד,לעשות איתו משהו, ומתה מפחד.
פחדתי שאם אוריד אותו כבר לא אהיה יפה,ארגיש שמנה יותר,משהו ישתנה בי. לא היה לי אומץ. מגיל 14 לא היה לי שיער קצר. 10 שנים שאני מטפחת אותו.
השילוב של הנשירה הבלתי פוסקת בזמן האחרון,השינויים שאני עוברת וחציית הגבולות שאני צולחת,גרמו לי להיום לסמוך בעיניים עצומות ולהגיד לספר "תעשה מה שאתה רוצה,זה כבר משעמם לי"
מפה לשם,חזרתי לאדום,ופתאום השיער שהיה מתחת לשדיים,מגיע רק עד לכתפיים...
ונחשו מה?
אני עדיין מדהימה בעיני ❤
