בטון חשוף.

במשך שנים חשבתי שאני לא מסוגלת לחזור לאהוב.
לא אהבת גבר,לא אהבה רומנטית.
אלא ממש לאהוב, את עצמי.
בחודש וחצי האחרונים אני לומדת כל יום מחדש לאהוב את עצמי כמו שמעולם לא אהבתי.
להעריך,לכבד ולהקשיב לעצמי.
לבטוח בעצמי. לא לפחד מהפחד.

בחודש וחצי האחרונים נתתי שוב דרור ללב שלי. הכנסתי אליו בן אדם,שבעצם תמיד היה שם, אבל רק בתור נקודה פסיק. עכשיו הוא כבר סימן קריאה ענק.
אני נותנת את כל כולי כל יום מחדש,ומקבל את עצמי כל יום מחדש.
אני מקבלת את כל כולו בכל רגע בו הוא מסוגל להיות שלי.
למדתי לדעת מה המקום שלי בחיים שלו,ולתת לו דרור כשהוא צריך. כי כשתופסים ממש ממש חזק,לאו דווקא מצליחים לא ליפול.

הבנתי שוב שכשאוהבים לא צריך להגיד. צריך להראות,ולעשות, בלי להתאמץ בכלל. כי זה פשוט צריך לצאת טבעי.

שומרת ליבו אנוכי.