תפזורת מילים

כששכבנו שנינו אצלך על הספה, שאלת אותי בקול מתוק ומבויש אם אני אוהב אותך. 

ליטפתי אותך, ושאלתי אם את צריכה שאוהב אותך וכמה את צריכה. ואת קצת שתקת וקצת דמעת וענית בשקט שכן. 

והסברתי לך, בשקט, כמה את יפה, וחשובה, ונהדרת, וכשאת נותנת לי חלקים מהנשמה שלך, עטופים בסרט וורוד ומוגשים במגש של כסף לפניי, נאים, כפי שהם, אז זה מוציא ממני (המון) רגש. והרגש הזה עמוק, חזק ואמיתי, ואפשר לקרוא לו אהבה, אבל הדבר לא אומר שהוא שמור רק לך בלבד כי ככה אני בנוי, ואת מכירה אותי ויודעת. 

חיבקת אותי, וחיבקתי אותך חזק, והכל הפעם בלי חדירות ובלי חורים ובלי רעמים וברקים ודם ואש ותמרות עשן. רק עם שנינו. ככה. שני בני אדם.