תפזורת מילים

אני מדמיין את הפגישה ה- 12 שלנו. 

לא את הראשונה, או השנייה, דווקא את ה- 12, בה הרבה כבר מוכר, והרבה עוד לא ידוע; בה יש כבר מספיק קווים כלליים, גסים, ומתמלאים אט אט כל הניואנסים ורבעי הטונים. 

כשניפגש, העיניים שלך ינצנצו בהתרגשות שאת מנסה לכבוש, וזה יהיה כל כך חמוד ושובה לב ואני אצחק, ואחבק אותך בחיבוק החזק והעוטף שלי, ואת תרפי את השרירים שלך לתוכו, תסניפי אותי עמוק אליך כמו גורה שובבה שחזרה הביתה. 

אנחנו נשב, נדבר ונחזיק קצת ידיים, עד הרגע הזה שטריגר כלשהו יפעיל את הרצון שבי לקחת אותך, ואת תראי את העיניים שלי משתנות ואת המגע שלי הופך לתובעני, חזק, ותשמעי את הקול שלי המשנה נימה למצווה, ומאותו רגע אחולל בנו את הטורנדו הזה, של כאב וכיבוש, חדירה ובעילה, ואני אתבע לעצמי את כל מה שכה תרצי לתת לי, עד שנתמוטט יחד זו בזרועותיו של זה, ואלחש לך באוזן כי את אהובה ושמורה, ילדה שלי, כיהלום על לוח ליבי. 

ובאותו רגע, העולם יעצור מלכת בפעם ה-12, והטורנדו שלא שכך עדיין יחליף גווניו כשתיצמדי אליי חזק, משילה לרגע את כל השכבות והעטיפות, רוצה וזקוקה וחשופה, וכל כך יפה ונכונה, בדיוק - ככה. 

ותריסר הטבעות שיעטפו אותנו, יחשלו פעם נוספת את לוחות ליבנו יחדיו, כפי שרק דם ואש ותמרות עשן כאלה הזולגים מאיתנו, יכולים לחשל. וזאת אף פעם לא תהיה שגרה. וזה אף פעם לא יהיה מובן מאליו. זו תהא תמיד פליאה של קסם וגעגוע וכמיהה, לפעם השלוש עשרה, וכן הלאה.