הבוקר התרבותי שלי החל במוזיאון חואן מירו. הבוקר שלפני הבוקר התרבותי שלי, החל במחשבות על איך הייתי מכניס אותה לאמבטיה וחופף לה את הראש, כמו הילדה הקטנה שהיא (איתי), כדי להסיר ממנה את שאריות השפיך שנדבקו לפנים ולשיער שלה, אחרי שהיא מצצה כל כך יפה כשהיא מסתכלת במראה שמולה תוך כדי. מייד לאחר מכן היא כמובן מקבלת ממני הסבר נוקב על מה היא צריכה לשפר, כשהפנים שלה והשיער מלאי הזרע צמודים למראה כדי שתוכל לראות, בדיוק, מי היא ברגע זה.
אני באמת אוהב את חואן מירו, יש משהו באומנות שלו שמושך אותי. הסתובבתי, עד שראיתי את התמונה הבאה עם ההסבר הזה -
וזה הביא אותי להרהר בכך, שיש משהו בפשטות, כשהיא באותה עת גם מורכבת. קצת כמו האופן בו את אדם כל כך חכם, מורכב, מתוחכם (וגם מתחכם לפרקים…), ואז כשאני נוקש באצבע העיניים שלך מזדגגות ואני מעביר אותך לתשובות פשוטות של כן, לא, רוצה, רוצה מאד (הצירוף היחיד של שתי מילים שאני מרשה במצב הזה). פשוט, אבל לא פחות מורכב. אני אוהב את התהליך שנבנה לך בבטן באותו זמן, ואת הרטיבות שנוצרת לך בין הרגליים. קצת כמו מכונת אמת שלא יכולה להסתיר מה באמת קורה אצלך, ילדה יפה שלי.
במוזאון חואן מירו, מסתבר שיש חלקים שלמים המוקדשים להנרי מאטיס, אותו אני אוהב לא פחות. וגם הוא, מהזווית שלו נתן ביטוי לנושא -
האישה-ילדה הזו בתמונה נראית מורכבת - מאד, ויפה - מאד, אבל יש לה מבט כנוע בעיניים כשהיא מסתכלת מטה, קוראת בספר, מעט כמו ילדה. ומעבר לדמיון ויזואלי קל מסוים, אני אוהב כל כך את הכניעות הזו שבאה ברגע כי זה הזמן הנכון שלה לעלות על פני השטח, לא חלילה מתוך חולשה אלא מתוך בחירה, ומבלי לוותר כהוא זה על המורכבות והאינטלקט ויתר התכונות המדהימות האלה. זה מחרמן אותי באופן שכל מה שאני רוצה לעשות, זה לשים עליך את הידיים שלי, ולהשאיר בך חותם של כאב ועונג.
אין ספק שהיה לי יום ממש גדוש באומנות. נשב עכשיו לארוחת ערב במסעדה מקומית מעולה? יש שם שירותים מרווחים ונעימים למיטב זכרוני (: