תפזורת מילים

אני רוצה את הליבה שלך, את הרגש שלך, את הכנות שלך, מוגשות עבורי על צלחת. אני רוצה אותך ערומה מתירוצים, כנה עד כדי כאב, ללא כל העטיפות האלה שהחיים עטו עליך. אני רוצה אותך מזוקקת, נטו, מובכת עד דמעות. אני רוצה אותך מבטאת מולי כמה את זקוקה, רוצה, כמהה. אומרת לי בקול סדוק כמה הכמיהה שלך מחרמנת אותך, וכמה את נוזלת כרגע. עם מבט מושפל כי את לא מאמינה שאת מבטאת את זה מולי בקול. אני רוצה שזה יצא ממך בשטף שאת לא יכולה לעצור. אני רוצה להריח אותך שאת ככה, את המילים שלך, לטעום את המבוכה הזו שזולגת ממך. לאט. להתענג על זה. קצת כמו לשבת עם סטיק מדמם על הצלחת, ולטעום ממנו מעדנות. מהליבה שלך. לדעת שבכל נגיסה אני מטביע את עצמי בך קצת יותר. יותר עמוק, יותר חזק, יותר מוחלט. ושבסוף הארוחה הזו, אני אהיה באוויר שאת נושמת, בטעם של האוכל שאת מכניסה לפיך, במולקולות האוויר שאת מריחה. ושיהיה לך טוב ככה. הכי טוב. וגם הכי מפחיד. ואת תהיי מאושרת. וגם אני.