לפעמים כל מה שצריך זה שקט. בלי הרבה מילים.
רק שתי נשמות בין ארבע קירות.
נרשה לעצמנו להיות, כאן, עכשיו וזו מול זה, בדיוק מי שאנחנו. נשאיר רגע בצד תלאות של יום, שלשלאות של שגרה, חובות וחיובים של חיים וכלפי החיים, ונהיה עצמנו - נטו - ובלי הרבה מילים. בשקט.
אני אעשה בך כרצוני, אתבע לעצמי את הנוחות שלך, את החורים שלך, אבעל כל אחד מהם, חזק, בוטה, בכוח, ואראה איך הגוף שלך מתמסר אליי, מכיל אותי, מקבל את טביעות הידיים שלי, את הזין שלי שנחבט עמוק בכוס שלך, בתחת שלך, בפה שלך, כשאני אוחז בך ומשתמש בך, משתמש במה ששלי. ואת תכאבי אותי, כאב מעורב בחרמנות, מעורב ברגש, מעורב בטיפות של זיעה ודמעות ורוק, ונוזלי גוף ניגרים, ופלא בריאה ומפץ גדול שיותירו את כל היום המסריח הזה בחוץ, וישאירו שם אותנו, כפי שנועדנו להיות זו עם זה, כל אחד במקומו הנכון.
וכשאש התמיד אשר תוקד על המזבח שלנו, תפחית מלהבותיה, נשכב זו בזרועותיו של זה, נשימתנו - אחת, ובעודי מחבק אותך, עוטף, מכיל אותך בתוכי, מרגיש כיצד את מתרפקת קרוב אליי כאילו רוצה להיטמע בתוכי, אלחש לך באוזן מילים ששמורות רק לך. רק לזו ששלי.
לפעמים כל מה שצריך זה שקט. בלי הרבה מילים. רק עם המילים הנכונות, והאדם הנכון.