קראו לי היום במהלך סערת רגשות מסוימת, ערפד של רגשות (vampier of emotions). הסאגה הספציפית במהלכה נקראתי כך, באה לכדי פתרון מהיר וטוב, אבל היא הביאה אותי לחשוב קצת על הכינוי הזה.
אני צריך אותך חשופה. זולגת. פתוחה. לא רק עד לשכבה הראשונה או השנייה שלך, אלא עד העצם. עמוק. הכי עמוק. ואני צריך שתעשי את זה מיוזמתך, בלי שאני מכריח אותך. יותר מזה אפילו, אני צריך שאת תצטרכי את זה. תרצי את זה. תהיי חייבת לשים את כל המחשבות האלה שלך לפני גולמיות, נאות, ואני אלגום אותן ממך בנחת, אעכל אותן אליי ולתוכי. הן מזינות אותי, ואת מוזנת מלתת לי אותן.
אני לא רוצה לקחת את הרגשות האלה בכוח. את תהיי קצת מובכת שהם יוצאים ממך באופן גולמי כזה, אבל לא תוכלי לעצור את השטף שלהם. אני רוצה להיות הבור שרק אליו תוכלי להשליך את כל מה שמתחולל בך, ולא ערפד שיונק ממך את הרגשות בכוח.
ואם ננסה לתת לזה ביטוי קצת יותר ציורי, אני רוצה אותך מולי על הברכיים, ערומה, נצמדת אליי ומחבקת לי את הרגל, ומספרת לי בקול קצת שקט וקצת שבור, כמה את צריכה, כמה את רוצה, איך את מרגישה כרגע, כשהחשיפה הזאת מצד אחד קשה לך כי היא נורא אינטימית, ומצד שני מנקה אותך. קצת כמו לשים אלכוהול על פצע פתוח. אני רוצה להניח עלייך את היד כשאת מוציאה את כל הדברים האלה החוצה, ולהפנות את הפנים שלך שמוטות כרגע למטה, אליי, למעלה. אני רוצה לראות את הלחלוחית הזאת בעיניים שלך, כי הכל מאוד מעורבב, גדול, והמנעד הנפשי הזה מבלבל אותך, וביד השנייה לגעת בין הרגליים שלך, ולהראות לך שאת רטובה, ממש רטובה, כשכל הבלבול הזה זולג ממך באופן בלתי נשלט, ואז ללחוש לך באוזן - ״תראי איזה זונה טובה את, רטובה בלי שום שליטה כשאת מחבקת ככה את הרגל שלי״, ולהכניס את האצבעות שלי שנוטפות ממך, עמוק לפה שלך.
אני מניח שבאותו רגע, תראי את הבליטה שצמחה לי במכנסיים, והכל בגללך, בזכותך. ואז תסתכלי עליי במבט מבקש, מתחנן, כל כך רוצה, ואני אאשר לך. את תורידי לי את המכנס ותתאחדי עם הזין שלי שבאותו רגע יסדר לך את כל המחשבות.
ככה מתנהג ערפד? אני לא יודע. ככה אני מתנהג.