אני לוחץ בנקודה הספציפית הזו בירך שלך עם הבוהן שלי. חזק. ומבין שכואב לך. ואת לא אוהבת כאב. אפילו שונאת אותו. כלומר את לא אומרת את זה כי על פי ספר הנשלטות הרישמי אסור לכפור באלוהי הכאב והסבל, אבל את באמת באמת לא מאמינה אדירה בפרק הספציפי הזה שבספר.
את לא מזיזה לי את היד, אבל נותנת בי מבט שלא ממש משאיר ספק מה את חשה, ואני שומע את הקללות בלב שלך שאת מחרישה פנימה.
ואז אני מנשק אותך, חזק, תובע את השפתיים שלך לעצמי, תופס את הפנים היפות שלך ביד השנייה שלי וגומע אותך, תוך כדי שאני מגביר את הלחיצה בירך. ואת עוצמת עיניים, מתמסרת לנשיקה שלי ונרגעת.
הסיפור הזה ארך 4 דקות מקצה לקצה. אבל היתה לו התחלה, היה לו אמצע והיה לו סוף. בהתחלה היית קצת מנותקת ומרוחקת, באמצע התמסרת אליי כל כך יפה, כל כך מעורר, והיית כל כך יפה ומושכת, ובסופו - היית פשוט קצת יותר שלי.
ואם תצטרכי לכך תזכורת מחר עם בוא היום החדש, פשוט - תסתכלי על הירך שלך.