מין יום שכזה.
את עסוקה בשלך, שגרת חיים מבורכת אבל עמוסה בתלאות יום יום, ואני עסוק בשלי. מערבולת בה שנינו לכודים, כל אחד בשלו, ואנחנו מדברים תוך כדי על ענייני דיומא; על עבודה, משפחה, ילדים, רצונות, אכזבות, קצת צוחקים, קצת חולקים, כפי שאמרתי -חיים.
אבל על אף שהשיח עוסק בחול, רוח הקודש לא נעלמת ממנו. השיח בינינו שזור בניואנסים של נימוס מוקפד מצידך, קשב, רגישות לטון שלי ולאופן בו אני מדבר אלייך; ושזור מצידי בסממני בעלות, הכלה, דאגה והקפדה. כי גם כשהשיח הוא חול, רוח הקודש שורה בו.
ונעים לי לדבר איתך גם על חול. כי אני יודע, שבנקישה של אצבע תתחלף התפאורה והפרוטוקולים שנמצאים כרגע בצד, מתנפנפים ברוח הקלילה לצידנו, יעטפו אותנו באחת, ובנקישת האצבע את תרדי על ברכייך מולי, נמוך, מבטך מושפל מטה, למקומך הטבעי. והבחירה היא שלי, מתי אעשה כן והיכן; האם ברחוב הומה או בפינה שקטה, שכן ברגע שאצבעותיי תנקושנה כך יהיה.
והידיעה הזו היא אקסיומה. היא מוחלטת. היא אינה צריכה הוכחה או הסבר, היא קבועה, יציבה ושרירה ואמת. והיא חלק ממך, וממני, גם בחול. היא עמוד הענן ועמוד האש ההולכים לפני המחנה. היא שם, גם בחול, ומאחר שקודש היא, אז אין רק - חול, בדיוק כפי שאין באמת רק - קודש.
אז היום, הוא יום שכזה. אבל גם ביום שכזה את לא לבד, את שלי, ומי יודע - אני תמיד יכול להתקשר אליך, בהחלטה של רגע, גם ביום שכזה, ואת תעני, ואולי, רק אולי, תשמעי אותי נוקש באצבעותיי. בדיוק ככה - 🫰🤌