למי ששאל אותי את הדברים האלה... (ולכל מי שעוד ישאל, ולמי שעוד לא ידע שרוצה לשאול, וגם לכל השאר :- ))
גם חסידות, גם קבלה, גם עוד הרבה.
ואין חיבור.. בין כניעה ושליטה, לקבלה וחסידות וביטול עצמי. זו הבנה וקריאה לא נכונה (בעדינות) של הדברים.
אנסה כמיטב יכולתי להסביר למה אין שום חיבור (בהצלחה לי!):
אסור לו לאדם לבטל עצמו, כי מצלע אלוהים ברא אותו.
ביטול עצמי הוא כביטולה של (חלק מ-) האלוהות עצמה וזה מנוגד לבריאה.
כשהיהדות מדברת על ביטול עצמי, הכוונה להנהגת האגו - ובחירת המילים כאן מדויקת מאוד וקריטית... אין שליטה, כי שליטה היא פסולה מעצם מהותה שכן היא מנוגדת לבריאה עצמה, היא הטלה של שררה והכפפה של רצון של אחד על האחר, וזה מצב של עליונות, היררכיה ומצב בו האהבה ללא תנאי לא יכולה להתקיים - וזה הרי לא אפשרי... כי הבריאה עצמה היא אהבה ללא תנאי.
מצב אהבה ללא תנאי, הוא מצב מאפשר, ומכיל ומכבד, וכשמו כן הוא, ללא תנאים - הוא לא יכול לדרוס ולכפות ולהטיל שררה ושילטון.
(*)
מהו אם כך ביטול האגו?
עלינו קודם להבין מהו האגו...
אגו - הוא רכיב בתוכנו שתפקידו לשמר, ולשמור על ההישרדות והקיום שלנו. זה חתיכת תפקיד חיוני מאוד.
בעידנים האחרונים, הוא קיבל כס של כבוד, מתוך השיעור להוכיח את עצמי (כולנו אותנו - שיעור של האנושות כולה), מתוך הצורך לשרוד (מתוך פחדים ואמונות שגויות), והמימדים שלו גדלו במאוד מאוד והוא למעשה הפך להיות חור שחור = משמע לעצמי ולי ועוד ועוד ואני לא מעביר הלאה, שלי! אני לא נותן, כי נתינה משמעה פחות לי, ועל חשבוני ואני לא פראייר.
מצב זה הוא מצב של קיפאון, כי אין בו תנועה, ולכן אין בו חיים, זה מצב של מוות, שבו דחיסות החומר הביאה לשיתוק והתמצקות. זה לא מצב בריא.
בתוך האגו גם שוכנת הגאווה, והגאווה היא אחת מ 3 החטאים הגדולים של האדם (תאווה, גאווה, וקינאה). הגאווה שמה היררכיה, וקובעת שאחד שווה יותר מהאחר - וגם זה כאמור, מנוגד לערכי הבריאה.
בני אדם נוטים לחשוב מתוך שכל ליניארי, שמנכיח עמדות ומדרג, אך המציאות אינה כזו, שום מכונה לא תעבוד, אם הבורג הכי קטן יהיה מעווות או חסר. כל הברגים שווים, והגלגלי שיניים, והשמן והינע. הכל בשיוויון! וכשהכל יהיה גם בשיוויון הנפש... אשרינו וטוב לנו. תחייה חיים של הרמוניה ואיזון.
(*)
ביטול האגו, אף הוא מונח לא נכון, שכן אין לבטל את האגו, אלא יש לרתום אותו בחזרה. בשנייה שנאיים על הקיום שלו, הרי הוא יפעיל את כל האותות והמופתים שלו עלינו כי להזכירכם, תפקידו לשמר ולשרוד! הוא הכי חזק בזה. ועד כה, הוא אכן היה הקפטן של הספינה... הוא זה ששלט בכל המערכות עד כה (ברגש, בשכל, בתגובתיות, בהתנהגות), כדי להביאנו עד הלום, והוא הביא! ומילא את ייעודו. וכעת, הקברניט חזר לספינה... (ההנהגה הגבוהה, הנשמה אם תרצו). ועל הקברניט לרתום אליו את הקפטן, עליהם לעבוד ביחד.
עלינו לחבר דברים, לא לנתק אותם.
שאלו, מה עושה הבורא מאז בריאת העולם, וענו שהוא יושב ומזווג זיווגים... רק שאנשים נוטים לחשוב שהוא שדכן, וזה לא בדיוק כך... אלא - אלו החיבורים שבין הלב לנשמה, בין האנוש לנשמה שלו - הזיווגים האלו. של אדם לעצמו ולבוראו.
כשהחסידות מדברת על התבודדות, על ביטול עצמי, היא בעצם מבקשת לחבר אותנו עם המהות הגבוהה שלנו.
כשאדם מתבודד בטבע, עם ליבו, הוא עושה את החיבורים האלו, בין השכל שלו ללב, ובין הלב לנשמה... ואלו חיבורים חשובים מאוד, שמתאפשרים כשמפנים הצידה את כל הסחות הדעת - דעת! ההסחות של השכל... הביטול העצמי הוא הבנה כי יש עוד מלבדי... מלבדי האנושי.. יש שם נשמה גבוהה יותר ויש הנהגה, ויש בורא לעולם. האנוש לא מבין, הנשמה יודעת היטב את הדרך, וכשאנחנו (האנוש) מתמסרים לה, היא יכולה לכוון אותנו הכי נכון.... הכוונה בביטול העצמי הזה, הוא להיות עם קשב עמוק פנימה, להוויה הגבוהה שלנו. לזהות את הקולות... מתי זה קול האנוש מדבר, מתי קול השכל מדבר, מתי קול הלב, ומתי קול הנשמה. הנשמה ביקשה להתגשם בגוף גשמי, ולכן ירדה כך לעולם, בתוך הגופים האלו, ואת הגופים האלו עלינו לרתום לעבודת הנשמה והרוח... ולחבר! את החומר עם הרוח. הביטול, מלשון בטלה - לאפשר לאנוש להישען על הדרכת הנשמה, להיות בהרפיה, בהפסקה - בפתיחות הלב! ולא להיות במחיקת העצמי... אלא במובן מאוד מסוים של השקטת האגו כפי שהוסבר לעיל. זה להיות בהתמסרות מלאה לנשמה שלנו ולהדרכה ממנה, להרפות, ולשוט... לא לשלוט.
ביטול עצמי שמדובר עליו ברחוב, הוא מנוגד לבריאה.. הוא לא נכון. ללא הגוף הפיזי, הנשמה לא היתה יכולה להתגשם פה (יכולה להתקיים, אבל לא להתגשם).
העצמי - הוא העצם שלי, חלק מהמהות שלי... אני גם אנוש וגם נשמה, אני שניהם... "עצם מעצמיי", והלשד.. מיצוי העצמי.
הכוונה היא לא להיות בזהות עם המלבוש האנוש הנוכחי שאני - הוא חלק ממני אבל הוא לא אני, הוא לא כל כולי.
יש לנו הזדהות עצומה משכנעת מאוד עם עצמנו המלבוש - והכוונה היא קצת קצת לשחרר את זה. לאפשר לעצמנו לנוע בתוך עצמנו - לכן, להתחפש, זה משהו ממש חשוב, כי הוא מאפשר לנו את הגמישות הזו "עד דלא ידע", כלומר מעבר לדעת, מעל לשכל = להיות בהוויה.
כך שאני מבקשת, מכל אלו שמבטלים עצמם, מסתגפים ובוחרים מיני סבל - לבטל את הביטול והסבל - כי זה סוגר וכולא ומבטל
ולהיות נוכחים במלוא הוויתם כאן ועכשיו, כפי שאנחנו.
להתבונן פנימה ולהכיר באור ובבריאה שאנחנו, ובאהבה שאנחנו.
וביופי הזה של הבריאה הספציפית שאנחנו.
להרחיב!
להגדיל את הכלי לשפע עד שיהיה צינור טהור.
