33 הוד שבהוד
ספרנו אתמול בערב: 33.
הספירה לשבוע זה: הוד (אהרון הכהן), רגל שמאל.
הודייה (על שהיה, הווה ויהיה) והודאה, וידוי מתוך גילוי הלב והאמת, התמסרות, ענווה, יראה, מרשים, אצילי ומעורר השראה.
ל"ג בעומר! 33 בעומר
הוד שבהוד היא המהות שבמהות, ההודייה שבהודייה, גילוי הלב שבגילוי הלב, הענווה שבענווה.
כשנכנסים לעומק הענווה אנחנו נמצא את התמימות, את היכולת לקבל דברים (לא משנה מה מתחולל) בשיוויון נפש, בתמימות. זה קורה כשאנחנו מצליחים להודות על מה שנתפש בנו כ"רע" באותה מידה שאנחנו מודים על מה שנתפש בעינינו כ"טוב" (שהן התוויות שאנחנו שמים על דברים כשאנחנו רואים אותם בנפרדות, ולא תמונה שלמה).
מתוך ה-דוה שבדוה, עולה ההוד שבהוד, וגם - שניהם פנים שונות למהות אחת.
אורו של ל"ג בעומר הוא אור המדורה, שבתוכה מגולם אור היצירה, שבעומקו מגולם אור הבריאה, שבליבו מגולם אור האצילות. כשאנחנו מיושרים עם מהותנו, Aligned, רק אז יכול האור לעבור ולמלא את כל החללים בדרכו.
שמעון בר יוחאי, בדומה לאהרון, גם הוא "שיחק" בהיפוכים מתוך תום: שמעון = שָם עווֹן, היכולת להפוך את החטאים והעוונות לתיקון והבראה. כשאנחנו ניגשים לדבר בתמימות של ילד, בכנות של ילד, עם לב של ילד - ההתבוננות שלנו בנגלה, מגלה לנו את כל הסודות. להתהלך בתמימות ולהיות בהתחדשות. לזרום כמו מים, לא להיתקע על דברים, לשחרר "כי נוע תנוע".
המשימה להיום למי שיבחר בה, היא להפוך. להפוך משהו שקשה לנו לקבל אותו, שיש בנו התנגדות לו, דבר שנרצה שיהיה כל כך אחרת ממה שהוא, דבר שנרצה לחוות את הפנים האחרות שלו (כל אחד בדרגה הנוכחית שלו וכפי יכולתו). בשלב ראשון, מותר להמציא לעצמנו סיפור שהפנימיות שלנו תאמין לו, שיאפשר לנו לקבל.
אנחנו לעולם לא יודעים מה עומד מאחורי מה שנתפש בעינינו כ-סבל של האחר, או אי צדק ולמה אנשים מקבלים את שיעורי החיים שהם מקבלים. הראייה שלנו מוגבלת, עיני הלב שלנו כבר רואות יותר, ועדיין - אנחנו לא רואים את התמונה הגדולה, רק הלב שלנו מסמן לנו מה הצעד הבא שלנו כל פעם, מה נכון ( = ישר+מוכן).
להיום, בואו נכיר תודה ללב הזה, שמבין, ויודע אותנו ואת הדרך, הלב דרכו אנחנו מחברים עליונים ותחתונים, הלב הזה שלא משנה מה, לא עוזב אותנו אפעם, ותמיד נמצא שם. היו לנו סיבות לסגור אותו, ויש ויהיו לנו סיבות לפתוח אותו, ואנחנו מכילים אותו בתוכנו כפי שהוא, ועם חמלה ואהבה לאנוש שאנחנו.
להיום, בואו נספר לעצמנו עד כמה אנחנו אוהבים אותנו, שכל הגופים שלנו ישמעו, בקול רם: "אני <שם> אוהב/ת את עצמי גם עם/מול הדבר" (דבר = מלאו את המדוייק לכם ביותר לזמן זה, שיש איתו קושי).
להיום, נמצא את מידת התום שיש בנו, להיום, ניתן רשות ללב שלנו להוליך אותנו כילדים, להיום נחווה את הדברים כולם בקלילות ומתוך חופש (כן כן, עם כל משימות היום/ילדים/ואירועי היום - במיוחד בתוכם).
להיום אני מברכת את כולנו לחוות אותו כילדים, להכיר את התום, המבט התמים נטול שיפוטיות, ביקורת או רגשות קשים, בלי דרישות מעצמנו. היום נתבונן על הכל כמעין משחק בלתי מחייב, ש-מאפשר לחוות, בהתבוננות שקטה, זו תכליתו. נזהה את היצירה שלנו ביקום, טביעת האצבע, הדבר שנרצה לברוא ולהיות.
אהרון שבאהרון.
כשמשה נתבקש להנהיג והוא אמר שההנהגה צריכה להיות של אחיו הבכור, הבורא אמר לו: "וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ." (שמות ד' י"ד), וכששני בניו של אהרון נדב ואביהוא מתו על "אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.", על אהרון נאמר: " וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן." (ויקרא י' ג'), אולי זה יתן לנו השראה לגבי איך עושים את זה (ממה שזיהיתי בינתיים, אהבה ללא תנאי אינסופית, ודבקות, והתבוננות שוות נפש). בסופו של דבר ואחרי כל ההתנגדויות שלנו, אנחנו מקבלים את הדברים בהתמסרות ומסירות, גם אם בלי הבנה. אל מול חוסר האונים, אל מול הביטול העצמי, גם אזכיר כי הבחירה היא בחירה חופשית, אנחנו ביקשנו לדעת ובתוך הדעת, קיבלנו חסד, שהוא הבחירה החופשית: מה אני עושה בתוכי עם הדברים, איפה אני שם/ה את תשומת ליבי.
באהבה,