גחליליות

בקצרה:
אז הספירה נגמרה, יש עידון/תיקון (לשברים של הכלי) בו קוראים 3 פסוקים ראשונים ואחרונים של כל פרשה בתנ"ך כולו, כל התחלה וסיום של מסכתות, מספר היצירה (המיוחס לאברהם), התחלות וסיומים של פרשות בזוהר, תרי"ג מצוות, ותפילות.
ויש את מגילת רות.

מה בין מגילת רות, למלכות שבמלכות ולמתן תורה ולשבועות?
בקצרה, רות היתה סבתא רבא של דויד, והוא מייצג את המלכות.

במה זכתה גיורת שתצא ממנה המלוכה?
בקצרה, התיקון (נכנסה תחת כנפי השכינה, בחרה באלוהי ישראל), מסירות הלב, תום לבב, דבקות, האמונה והחסד.

המגילה מספרת על דבקות וחיבורים מיוחדים: בין נעמי ורות המואבייה, בין רות לבעז באהבה, ובין שתי נשים לבריאה (כל אחת בדרכה).

באריכות:

המגילה נפתחת "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר ימים בהם הדין שולט (אומרים כי 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא חלו ומתו עד ל"ג בעומר כי היו בדין אחד כלפי השני). כשהעולם בדין, ואין חסד, מסתלק השפע (הצינורות חסומים): "וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ".

אלימלך ונעמי ושני בניהם מחלון וכיליון היו עשירים מאוד, נקודת המוצא של אלימלך היה "עשייה לעצמי" לכן התולדות הם מחלון וכיליון, ולכן היתה שם מחלה וכלייה, בלי ברכה, בלי המשכיות. העשייה לעצמי בלבד, מביאה לחידלון ולמוות (זה מתנהג כמו חור שחור, בולע לעצמו ולא הופך לצינור לרצון). נשארה נעמי ושתי כלותיה המואביות: ערפה ורות. נעמי שמעה כי המצב בארץ השתפר והחלה במסעה הביתה, תוך שהן מלוות אותה, היא מנסה להשיב אותן לבית אביהן. בניסיון השני, ערפה פרשה וחזרה (הפנתה עורף) בעוד רות דבקה בנעמי, הלכה איתה ודאגה לכל מחסורה. נעמי ורות חוזרות לבית לחם ורות הולכת לשדה לאסוף שאריות מהשֹעֹֹרים: היא האחרונה שבאחרונים, אספה מהשאריות של השאריות ודאגה לנעמי לאוכל. בועז רואה אותה ומזהיר את הנערים שלא יציקו לה וישאירו לה שֹערים לאסוף ושתהיה עם הבנות, שתהיה שמורה (קצת כמו רות עצמה שחוסה תחת כנפי השכינה ככה גם בעז רואה אותה, מגונן עליה). נעמי שולחת את רות אל מיטתו של בועז, רות מבקשת שיגאל אותה (אלמנה). בעז מגלה ש-רות היא קרובת משפחתו (כלת דודו אלימלך), הוא לוקח אותה לעצמו וגואל אותה, לא לפני שהוא מוודא שהאלמוני מוותר על זכותו בייבום. הם נישאים: ביום הכלולות רות מתעברת ולאחר מכן בעז נפטר (לפי חז"ל). לרות נולד בן בשם עובד, והוא יולד את ישי והוא יולד את דויד המלך - סיפור האבות ואמא אחת.

במה זכתה רות כי ממנה תצא המלכות?
רות קשרה נפשה ונישמתה עם נעמי ובחרה בכך מתוך בחירה חופשית ונקייה על פני לחזור לבית אביה. כל אשר היא עושה, היא עושה מתוך חסד שאין לו גבולות: לא מתלוננת ולא בוכה על מר גורלה, היא מקבלת את הדברים כפי שהם, היא לא שופטת אותם להיות טוב או רע, אלא רואה אותם בצורה נקייה ומתוך ענווה. משהו בה מזכיר לי גם את רחל וגם את לאה (שאגב, מוזכרות בפרק ד'), מעין שילוב של השתיים, כי הכל אצל רות נעשה בדבקות, מסירות והתמסרות עמוקה, בענווה ומתוך הכרת תודה והעצמי שלה, המהות שלה.

עיקר הסיפור הוא העידון/תיקון (שבועות):
מה עשו הנשים אחרת מהגברים? הרבה.. מסתבר. אחת בדרך התיקון, והשנייה – בדרך הקבלה והחסד. היציאה מהמוכר. "וַתֵּצֵא (נעמי), מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה" – השינוי התחיל בנקודת המוצא. היא היתה במואב, ורצתה לצאת מהמקום בו היתה – שינוי. מוכר? "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – היציאה מהמוכר, אל דרך חדשה, אחרת. למעשה, זה להפסיק את ההתנהלות הישנה, לעזוב דרכים ישנות. הישיבה היא מצב תודעתי של שינה, זה מרחב הנוחות שלנו, ויציאה ממנו היא התעוררות, שהופכת לעמידה ואז נכנסת תנועת (ההתמד) הליכה: "וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה." חזרה לדרך הנכונה ולישר, Aligned, לאמת. נעמי חוזרת הביתה, לישראל, לבית אלוהים, חזרה למקור, חזרה לחיבור לשפע. נעמי מנסה לשכנע את כלותיה לחזור לבית אביהן ומסבירה שאין לה עוד בנים ואם ילכו איתה ישארו עגונות ו- "כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה." אלו רגעי ההתפכחות וההכרה כשההבנה יורדת. ישנם ייסורים, סבל, מרורים, זה גיהנום לצאת מגיהנום (אולי זה השלב הכי קשה).
בהגיען לבית לחם יהודה (הבית של הלחם, השפע), הבריות מדברות על נעמי ונעמי אומרת: "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי." כשנעמי עוזבת את בית לחם עם אבימלך, כל משפחתה איתה, היא "מלאה". כעת בחזרתה, היא איבדה את הכל והנפילה הזו עושה אותה ל"ריקה" ומרה. אדם מריר הוא אדם שלא מקבל את מצבו ומחמיץ פנים כל הזמן. הסבל הוא מר אך יש לשאת אותו בתהליך ההתעוררות, לראות, כדי לשנות. המרירות אט אט מתמתקת (כמו הכרפס המר, שככל שלועסים אותו יותר - מתמתק) עם הקבלה, הופכת לכוח של ריפוי. זה לא נעים לאף אחד לראות את הפגמים/הכיעור/המחלה של עצמו, אבל זה הכרחי לשינוי ולתיקון. מ-נועם, נעמי, היא הופכת למרא.

בניסיון השני, ערפה חוזרת למוּכַּר בעוד רות דבקה בנעמי בדבקות ממש: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר;", רות בוחרת בדרכה של נעמי ומדביקה מהלך חייה ומותה עם אלו של נעמי, רות בוחרת בחירה חופשית לחסות תחת כנפי השכינה (אלוהים שאינו שלה, בבית שאינו שלה, רות היא מואבייה, להזכיר. גם היא כמו אברהם, עזבה הכל ובחרה מרצון וקשרה נישמתה עם נשמת ישראל. את הגר גירשו ורות הזרה, מתקבלת ואולי בכך סוגרת מעגל אף היא של שִיבה?). היא בוחרת ללכת עם נעמי מבלי לדעת את הדרך, זו הליכה עיוורת, תמימה, מתוך התמסרות ומסירות הנפש. היכולת לקבל את הדברים כפי שהם, גם כשקשה, היא מלכות (לא הדבר מנהל אותי כי אם אני מנהל את הדבר). זו השלמה מרצון ומאהבה ה-יש, ולכן היא לא חווה סבל. "אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ", המסירות, היסודיות, החסד, והענווה הרבה שיש בה מעצם מהותה, הם אלו שמזכים אותה להיות זו שממנה יוצאת אח"כ המלכות.

יש פה מהלך של שתי נשים, כל אחת בדרכה, איך לעשות את התיקון, איך לשוב לחיבור עם הבריאה, בדרך הייסורים או בדרך הקבלה התמימה ודבקות הלב.

לחם ותיקון.
הן מגיעות לבית לחם בזמן קציר שֹערים (הכל סביב הלחם, בית לחם, איסוף השֹערים בהמשך). שאלתי את עצמי למה דווקא קציר שֹערים ולא קציר חיטים. אני לא יודעת אם מה שאני אומרת נכון או לא, אז מה שבטוח – אולי: בית לחם, לחם, חיטה > חטא: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", זה לקצור את החטאים.. . שעורים, שיעורים (שיעור במובן למידה, ובמובן מידה – תיקון ויש לומר עידון המידות), שערים (שער, מעבר, כניסה), שלבי התיקון. השעורים פתחו את השערים בעבור הזוגיות של רות ובעז.
גם כל נושא קורבן העומר שהיו מעלים לבית המקדש בתקופה זו (על כך ספירת העומר).

תקנה ומלכות.
מתוך התיקון שנעמי עושה ורות איתה, מגיעה המלכות. מתוך המוות (של אלימלך), קם זיכרון: "לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ" = יש תקנה! כי נעשה תיקון, אז יהיה זֶכֶֶר. ההשלכה של משיכת אורות בצורה לא נכונה (רק לעצמי = אגואיזם, גאווה), היא הרת גורל כי אין לכך המשכיות ולא יכולה להיות, כי המשיכה אינה ישרה (כלומר זה לא עונש, זה פשוט חוק יקום). "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל", נתיוק מהבריאה. כרת הוא ההפך של כתר (חיבור מלא ושלם לבורא = משיכת אורות בצורה נכונה).
חסד. "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים" הגאולה באה דווקא מתוך הקילקול, החשיכה, העוני, המרירות והקושי. החסד, הוא היכולת לצאת מתוך עצמי, מתוך הטבע שלי (אגואיזם הישרדותי, שבתקופות מסויימות היה הכרחי לקיום ושמר עלינו, ויש לכבדו), לשנות את הרצון לעצמי ל-נתינה (לעצמי אלא גם לאחרים) ומתוך אהבה (היכולת לראות את האחר, לאַפשֶר, לא להיות נוקשה בדינים, קפדן, ביקורתי ושיפוטי).

הנערים – החלקים בתוכנו שיש בהם יותר תנועה ויכולת קלה יותר להשתנות (רות הפכה ל"בִיתי" עבור נעמי, גם בעז מכנה אותה כך).
קציר – לקצור את התבואה, כמו לקטוף את הפרי, לקבל את התמורה לעמל. הקציר הוא הפעולה שעושים לצמח: מקצרים אותו ולוקחים את החלק הקצר. משאירים ממנו המשכיות, שיוכל לגדול שוב בשנה הבאה. קציר העומר, הוא הקציר הראשון שנעשה והוא צריך להיות מקציר שעורים, זהו קורבן העומר שהיו מקריבים בבית המקדש. היו קוצרים ב-ט"ז בניסן (הקציר אפילו דוחה שבת).

חסד.
חסד יוצא מ-רות, חסד חוזר אל רות: הדברים שמתרחשים בחצי הלילה…כי ממנו נמשך החסד: "בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ" נעמי מדברת עם רות ואומרת לה לבוא אל בעז: "וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם". נעמי רוצה מנוחה עבור כלתה, שמטפלת בה עד כלות ואומרת לה לבוא למקום בו בעז שוכב, המקום בו הוא נח, ישן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו." ויהי בחצי הלילה, הופיע גם פה: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה" (אחרי מכת החושך) וגם פה: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, עַזָּתָה; וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… ג וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן, עַד-חֲצִי הַלַּיְלָה, וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר-הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת, וַיִּסָּעֵם עִם-הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל-כְּתֵפָיו; וַיַּעֲלֵם אֶל-רֹאשׁ הָהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי חֶבְרוֹן." המזוזה כחלק קבוע שמלווה אותנו כשאנחנו בחוץ בתנועה, הגנת הבית הולכת איתנו בדרך, רות ונעמי יצאו 2 נשים לבדן לדרך, מרגע שעזבו את המוכר והלא ישר, זכו שנשמרה דרכן, שיתממשו צורכיהן בשמחה ואהבה. מה הסיפור של חצי הלילה? בחצי הלילה, זה הזמן של השינוי, הזמן בו החשיכה מתמעטת והאור מתעלה, לכן ממנו נמשך החסד לכל היום.

הגאולה.
נראה שדברים מתרחשים שם באמצע (מחצית) הלילה… בחשיכה ומתוכה מתעורר בעז: "וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן" הוא נותן לה 6 שֹערים במתנה אותם היא מביאה לנעמי. כאמור, בעז מברר עם האלמוני האם הוא מוכן לגאול (לקנות את שדא המת מנעמי ורות, וייבום - גאולת האדמה וגאולת האישה ותקומה). האלמוני מעביר את האחריות לבעז ואומר לו: "גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל." בעז קונה את הכל במובן שזה שלו, הוא לוקח אחריות מלאה על הכל ולוקח את רות לאישה וגואל אותה: "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל," ההמשכיות והגאולה ביחד. האפשרות לחזור בתשובה, הרשות לתקן, התיקון מכיל אפילו את המת ומקים את זיכרו, לא נותן לו להִכרת, יש תקנה.

"וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה" בעז (יש בו כח: בו-עז) והפרץ (ובמעמד הר סיני: "פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה."), הם הכוחות שבעזרתם יכול האדם לצאת מעורו, לצאת מבית אביו ואימו, לצאת מתוך הטבע שלו, מתוך האוטומט שלו, מתוך הדברים שמפעילים אותו ולתקן. שזה בעצם מה שאנחנו עושים כל הזמן ובמיוחד בספירת העומר ובתיקון שבועות. התולדה, הבן, עובד (אבי ישי, אבי דויד המלך): "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:" להשיב את הנפש למקומה הנכון, עוד חלק של תיקון שנובע מתוך הבחירה החופשית של נעמי לתקן. בתולדה זו זכו גם רות וגם נעמי, שכן הבן, עובד, ממשיך את נעמי, הוא התקומה, היא כמו סבתא שלו.

מתוך עידון המידות מזדווגים זיווגים: החיבור של רות (חסד) עם בעז (בו עז - שיש בו עוז, גבורה) היא התפארת: באיזון והרמוניה, לראות את הדברים בשלמותם, ולעשות שלום בין כל החלקים הפנימיים בתוכנו, ובכל נהיה שלמים (כלי שלם), זה סיפור האהבה ביניהם. סיפור זה גם מזכיר את סיפור האהבה של דויד ובת שבע.

באהבה,