גחליליות

אז איך הכל התחיל?

אתם זוכרים את הרגע הזה, ערב אחרי ליל הסדר, שעמדנו שם בקצה הסולם, והסתכלנו למעלה ורחוק ותהינו, איך נגיע עד לשם, לקצה הסולם?
אני חשבתי על זה, אני עומדת בתחתית הסולם כבר כמה שנים, ומתבוננת ככה וחושבת, האם אצליח לטפס את כל זה?
וזה כלל לא משנה אם זו פעם ראשונה או שביעית שאני מטפסת, המבט הוא אותו מבט מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה:
כשהייתי למטה מסתכלת למעלה, חשבתי שלא אצליח לטפס הכל, שאשבר ושזה קשה מידי,
וכשאני למעלה מסתכלת למטה, אני לא מאמינה שאת הדרך הזו עשיתי אני.
ככה יוצא שאנחנו לא שם ולא כאן, ועם זאת, גם שם וגם כאן.

*

בהקשר הזה של המעלות (תכונות, איכויות, ועלייה), אני חושבת תמיד על חלום יעקב, מלאכים עולים ויורדים בסולם, ואני חושבת על האות ו', של עגנון (לפנים מן החומה "לאחר הסעודה"), ואיך הוא טיפס את כל המעלות. מעגנון למדתי את הקלות שבהתמדה שנעשית מעצמה הוא הניח רגל אחת מעצמה על השלב הראשון בסולם, והרגל השנייה מעצמה הונחה על השלב השני וכך זה המשיך, עד לקוצו של ה-ו', הצ'ופצ'יק, כמו של ה-י', וכך התחלתי, רק עם מעלה אחת בלבד. רק אחת. ההתמדה הזו, שעל פניו צריך כוחות נפש עצומים כדי לקיים אותה, מתרחשת כהרף עין, כי היא פועמת בתוכנו. ברגע שאנחנו עולים מדרגה אחת, אנחנו כבר טועמים מעט מהמתיקות והעונג, ורק מעלה אחת, כבר פועמת בתוכנו התנועה המניעה אותנו למעלה השנייה, וכך הוא הדבר. אנו נוטים לחשוב כי החומר דומם הוא, אך לא כך הדבר - בתוך החומר אצורה מהירות האור, פשוט הכל יחסי (כפי שאמר איינשטיין) וביחס אלינו, נראה שהחומר לא מתפתח... אבל הוא כן - התנועה אצורה בכל והיא מתמדת (לכל אחד התנועה שלו, האדמה והסלעים, הלבה והאש, הרוח והמים). כך הוא הכל, לא רק מעלות, ככה לומדים דבר מתוך דבר וזה גדל ומתעצם במאוד מאוד, הכל בזכות איפשור קטן שאיפשרנו, חלון קטן או דלת זעירה שהסכמנו לפתוח ולבדוק הכצעקתה.

כבר סיפרתי לכם, איך זה קרה?
זה התחיל בשנה אחת, באמצע הספירה שהתחלתי אותה, ומתוך התשוקה להבין מהן הספֵירות של עץ הספירות ומשמעות פרח החיים (זה היה לפני 7 שנים? אולי יותר). כל שנה נבנתה על השנה שקדמה לה, וכל שנה, נתגלתה בינה שונה.

ג'ון פיצ'גרלד קנדי אמר פעם:
"We choose to go to the Moon in this decade and do the other things, not because they are easy, but because they are hard"

ואנחנו כאן ועכשיו (בחיים האלו, בגוף הזה, בזמן הזה, במרחב הזה) מאותה הסיבה בדיוק. כן קשה לנו עכשיו, גם היה קשה לנו מאוד בשואה, ועוד הרבה פעמים לפני כן ואחרי כן.. אבל אנחנו נוכחיים ונצחיים. מהות הבריאה כולה, היא ההוויה והאהבה בעצמה. אנחנו מקבלים כלים, ועזרה ואנחנו עוזרים לעצמנו, כי שינוי מתחיל תמיד מבפנים מ - "עלה ברצונו", עלה קודם ברצון שהוא כלי למשיכת שפע, ואז אל הידיעה והמודעות והופך מהלכה למעשה, מתגשם, נוצר ונברא ואנחנו כל הזמן בתהליך הזה, בכל הדורות כולם. בתוכנו הדורות האלו, בתוך ה DNA שלנו, בזיכרון העולם, בסיפרי החיים ובסטורי של יה (זה לא "הם" שהלכו במדבר, אלו אנחנו שהלכנו בו. אני כל הזמן חושבת איפה הסופר של התנ"ך ולמה הוא לא כותב כעת את דברי הימים והלילות? של הנעשה בדור שלנו, מי יכתוב את אחרית הימים והלילות? כי ספר הספרים ממשיך כעת, אנחנו ההמשך שלו).

*
שער ה-נון
נתכנסנו כאן היום, לכבודו של שער ה-נון (ה-נ' ן' מושכת מהשמיים ומורידה לארץ), שער ה 50. ישנן 50 שערי ירידות טומאה ו 50 מעלות קדושה, ואלו שעולים במעלות הקדושה, הם עולים 2 מעלות כל פעם, אחת של הטומאה והשנייה של הקדושה, אז מי מאיתנו שעלה 50 מעלות ומי שעלה 100 מעלות - יהיו המעלות בנו באהבה, קבלה, גבורה, בהתמדה, מתוך הכרת תודה, גילוי הלב, ומתוך המהות.

עבודת הספירות לא תמה, עבודת הספירות היא מפעל חיים לתחזוקה מתמדת "לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה" (ימיך = זמן האור, התענוג), התמדה שרכשנו אותה בעצם הספירה עצמה. הכלי שאנחנו (הרצון), שקיבל את מאורות ליל הסדר והפסח "בחינם" התרחב והוטמע, התיישר Aligned וכעת הפך להיות מעוגן בנו כקיניין, כטבע שני שהופך להיות טבע ראשון מהותי. למדנו הרבה מאוד דברים, נספגו גם דברים שלא כתבתי, אבל כן קראתם, שהם תוצרי "לוואי" מתוך הספירה עצמה. נטמעו יכולות, נפתחו נתיבים חדשים של אור (בינה), חכמת הלב, והוויית אהבה.

מה יהיה כעת?
יהיו תמורות רבות הקיץ, כל אחד/אחת בדרכו/ה. הדרך תתגלה ותתהווה תחת רגלינו, לפעמים כל מה שצריך לעשות, זה רק את הצעדים עצמם, והדרך עושה את עצמה. עלינו לבחור לצעוד! זה הכל.

*

מלכות
התחלנו את המסע בלילה בו כולנו היינו בני מלכים (לכן מוזגים לנו ואנחנו מוזגים לאחרים 4 כוסות), ואנחנו מסיימים על כס המלכות (הכס מלא במלוא הוויתנו, בנוכחות ה "אני הינני" ש-משה הסכים להיות כשנקרא לסנה). המלכות היא הגוף, ההגשמה, להביא את הדברים לארץ, להיכנס לארץ ישראל (=מלכות). הסיום הוא גם התחלה חדשה של ההוייה המתבקשת כעת להיות.

אז לפי המסורת, דויד המלך נולד ונפטר בחג השבועות (אומרים שמי שנולד ונפטר באותו היום, השלים את התיקון שלו במלואו, אם איני טועה, משה נולד ונפטר ב-ז' באדר, באותו היום - מנצח את הנצח). ההתחלה של דויד, לא היתה קלה (נחשד כממזר, נולד אדמוני, החביאו אותו, היה רועה צאן, כמשה), גם המשך חייו לא היה קל, כי אם רווי צער, ומלחמות מבית ומחוץ.

אבל האמת היא שההתחלה היתה עוד הרבה הרבה קודם, עם סבתא רבה שלו, רות (ונעמי) וזו הסיבה שבחג השבועות, אנחנו נוהגים לקרוא את מגילת רות (4 פרקים למי שמעוניין לקרוא). יש שם הרבה במגילה הזו, הרבה מאוד אפילו, לכמה שיעורים.. רק אציין כאן, בכל זאת, כי כשנעמי איבדה את כל אשר לה (אלימלך, ושני בניה מחלון וחידלון) 2 הכלות נותרו עימה והיא רצתה לשוב מארץ מואב לארץ ישראל. רות (אחת הכלות) דבקה בנעמי ולא הפנתה לה עורף (כעורפה) ולכן זכתה שממנה יצאה המלוכה (מ-רות ובועז נולד עובד, הוא אביו של ישי, הוא אביו של דויד). שער ה-נ', הוא בספירת המלכות והמלוכה. הביניין שבנינו, שהפך לקנייננו, מחבר מעצמו מ-ז' תחתונות ל-ג' עליונות (חכמה, בינה ודעת) - השער נפתח בפנינו.

בחרתי להזכיר את זה דווקא, כדי להדגיש כיצד נמשכים הם הזמנים, כיצד משתלשלת השושלת, כיצד כל הדורות כולם נמצאים כאן ועכשיו בתוכנו. זה בימים ההם, אבל מתרחש גם בזמן הזה, כי החייה אותנו (מחדש בכל גילגול וגילגול) וקיים אותנו (בכל אחד מהם) והגיע איתנו לזמן האחדות הזה.

הסיפור של רות ובועז הוא סיפור אהבה מאוד אצילי ומיוחד בעיני, יש בתוכו איכויות נעלות בענווה שבהן, הוא גם סיפור של תקומה (ביתה של נעמי נדם אבל מתחדש באמצעות רות) - ההמשכיות והמשך.. שמים לב? והוא גם מעלה בי מחדש את סיפור דויד ובת שבע, יש הרבה הקבלות ששווה להתבונן בהן, משהו באיכות האהבה של שני הזוגות, התקומה היתה במקרה הזה עם שלמה.

אז הכנו את הכלי שלנו לקבל את התורה מחדש. אנחנו בוחרים כל שנה מחדש לקבל עלינו את התורה, כפי שכל שנה מחדש אנחנו יוצאים ביציאת מצריים, והולכים במדבר 40 שנה, ושוב בונים עגל, ושוב בוכים, ושוב נכנסים לארץ ונלחמים - עד עצם היום הזה אנחנו נלחמים.

אחרי טיפוס שכזה על פני 49 מעלות, עלולה להיות תחושה של ריקנות ולכן אזכיר כי "מאַיִן יבוא עזרי" - מתוך האין... מתוך המרחב שאין בו כלום ויש בו הכל. האור חייב את המרחב הזה שיהיה מוכן עבורו כדי לבוא בתפארת ולהיכנס ולמלא אותו. במסגרת עוד משימה יומית חגיגית אחת.. למי שיבחר בה: אני מזמינה אותנו להרחיב את הלב שלנו עוד ועוד, בכל שאיפה, ובכל נשיפה לייצב את המרחב החדש, ולאפשר לאין להיות מי שהוא, ואז יכנס האור וימלא בחמימות אוהבת. להרגיש את האור הזה ואת הקבלה, והאהבה ללא תנאי נכנסות בקלות בכל נשימה שלנו בחג הזה. להרגיש את התפשטות החסד בתוכנו ומהלב שלנו מופץ לכל יושבי ארץ, ולאדמה שנושאת אותנו מעליה, ותקבל אותנו לתוכה בבוא הזמן, שמספקת לנו יציבות, שמאכילה ומזינה אותנו.

תיקון שבועות.

התיקון הוא למעשה קריאה של 3 פסוקים הפותחים כל פרשה בתורה, וה-3 שסוגרים אותה, מהתחלה לסיום, כאילו ספגנו את התורה כולה והיינו בעירו לקבלה ולהכילה בחיינו ובכל.
אומרים שמי שסיים את הספירה, ואת התיקון, מובטחים לו חיים לשנה שלמה! כי התנהלות זו היא שמחייה ומקיימת אותנו.

אני מבקשת לתקן את תיקון המידות להיות עידון המידות.
עידון המידות אומר שאנחנו משחקים עם הכפתור שקיבלנו (להתגבר על קשיי האנוש, פחדים ואגו הישרדותי ולהגביר את נוכחות הנשמה בגוף אנוש, אהבה ללא תנאי ואור, הוויה) עד שנמצא את המינונים הנכונים לכניסה לתודעת גן העדן: שיוויון נפש, קו אמצע, איזון, הרמוניה, שלום פנימי.
חייב להיות כך בתוכי כדי להיות בשיוויון צורה, כדי להיכנס לעדן ולעדן להיכנס לתוכנו. אכן כך, העידון של המידות, מביא אותנו להעדר חיכוך, לעשות הכל הכל בעדינות, וכשזה עדין, לעדן אפילו עוד. בעולם החומר אנחנו כל הזמן מתחככים במציאות, הכל מאבק ומאמץ ועולם הרוח, הוא רוח, נע בקלות וללא מאמץ בתנועה מתמדת. האיזון בין החומר לרוח יאפשר לנו לנוע בתנועה מתמדת וללא כל מאמץ, וזהו העולם הבא (העולם שבא אלינו ולא אנחנו רודפים אחריו). כשהדברים מגיעים בקלות רק מעצם זה ש"עלה ברצונו" לברוא עולם. למעשה עלה בדעתו, זה - ירד מעולם האצילות אל תוך הדעת, לידיעה, למודעות.. זו כבר התחלה של הגשמה.

הבה נרחיב את הראייה שלנו, ונראה דברים מקצה עולם ועד קצהו, זה יעזור לנו להתמודד עם הכאן ועכשיו... זה לראות את כל התהליך, את אינסוף, זה להבין את כל האירועים שמתרחשים, וזה להבין ולראות כיצד הסדר האלוהי המופתי מקיים את עצמו ללא הרף וכי הכל ממש מדויק כפי שהוא. זה המבט לאופק, לכל הזמנים ולכל המרחבים והחיוך הקטן על השפתיים שלנו, להיווכח בכל אשר מתהווה.

שיחרור וחיבור
חג שבועות, על שום 7 השבועות שמפסח, הקרבת הקורבן, למעמד קבלת התורה, ההתעלות מהחומר לרוח, והאיחוד ביניהם, אנחנו תמיד עושים את החיבור של השמיים עם הארץ (המשמעות היא שאנחנו משתמשים בחומר ומעלים אותו, מקדשים אותו, משתמשים בו נכון וטוב - משתמשים בסכין לא כדי לרצוח אלא כדי לנתח ולהבריא).
זה שיחרור מהשבועות שנדרנו, וקבלה שלמה של עצמנו כפי שאנחנו, על כל החלקים שלנו, להביאם לכדי אחדות ייחודית שאנחנו.
אלו גם השבועות שמתחדשים, המחזוריות, החגים שחגים וחוזרים, המשך, וההמשכיות, והמשיכה וההמשכה.

זהו גם חג של חיבור (כנסת ישראל עם השכינה במעמד קבלת התורה), של זיווג, של חתונה. שמחת בית השואבה, היא שמחת המים הקופצים, היא שמחת החתונה, החיבור (מסוכות, גאולת הגוף, לשבועות, גאולת הרוח). תוצאת הזיווג, הם הביכורים.. שהיו מעלים לבית המקדש והברכות!. מעמד החתונה הוא מעמד מקודש של חיבור עמוק מהיסודות, מתוך אהבה ללא תנאי ויכולת התגברות והגברה, הכרת תודה וגילוי הלב, ממש לגלות אותו "הנה זה הלב", להסיר את המסכים, בהתמדה ללא הרף, מתוך ענווה וידיעת עצמי המלאה, נוכחות איתנה של ה- "אני הינני", ו"אהיה אשר אהיה", מתוך הגשמה, להוריד לארץ את הרוח ולהעלות את החומר לקדושה וברכה, זה לקבל את האחריות למציאות שלנו (הפרטית האישית והקולקטיבית כעם ישר-אל, וכיושבי הכדור), קבלת אחריות של מי שממלא את כס המלכות בנוכחות המהות.

חג שמח לנו!

אפשר לקרוא קצת בספר תהילים למשל, שמיוחס לדויד המלך, מלכות.
מגילת רות - בדרך!

לעת עתה,
תודה!

באהבה,