מדבר הוא מקום רוחני מאוד, כי אין בו חומר. העם חיכה למשה למרגלות ההר, אחרי 3 ימי טהרה והתקדשות (הר – הירהורים – סוף המחשבה של השכל, המקום בו החומר נפגש עם הרוח, יש איפשור, כמו בין הערביים, בין הזמנים, בין המרחבים). 3 ימי טהרה והתכוננות למעמד הר סיני, ו49 מעלות התקדשות - לפעמים היגיעה עצמה (מה שאני מכנה "רגע לפני") חשובה יותר מהרגע עצמו, כי מדובר בהכנת הכלי לקבלת השפע.
נאמר כי העם ראה את הקולות.
ראייה היא החכמה, שמיעה היא הבינה: לראות את הקולות זה החיבור ביניהם, זה הכתר.
עם שלם עמד במעמד הר סיני, והיה עד לשיח עם הבורא, כולם נכחו (אומרים כי יצאה הנשמה מהעם אחרי כל דיבר, נבהלו מאוד שהיה צריך להחיותם, ביקשו ממשה לתווך את המעמד והוא שהעביר את שאר הדיברות). מאז, כל העם מספר לבניו את אותו הסיפור, והסיפור נמסר כעדות אחדותית לדור הבא, באותן מילים, מסורת, הדבקות והדבק של עם ישראל שנשמר לאורך כל ההיסטוריה. "בימים ההם, בזמן הזה", אלו לא הם, אלא אנחנו שעמדנו במעמד, אנחנו העדים גם בכך שאנחנו מקבלים את התורה מחדש בכל פעם כשאנחנו קוראים בה - זו קבלה מתמדת של שפע, זו משמעות ה Aligned.
זמן הנתינה (מתן תורה) שונה מזמן הקבלה (אם איני טועה היא בסוכות לכן בסוכות מתחילים לקרוא את התורה מבראשית). לפעמים זה כך גם בחיינו (מתי ניתן לנו דבר ומתי בחרנו לקבלו?).
מעמד הר סיני ומתן תורה הוא מעמד החתונה, חיבור בין כנסת ישראל והשכינה, משמעות החתונה היא חיבור ברמת הנשמות (למעשה בכל חתונה מתבצע החיבור הזה של 7 הספירות התחתונות, גם בין איש לאישה - אלו 7 ההקפות, האישה היא אור מקיף והאיש הוא אור ישר). גאולת הגוף בראש השנה וסוכות, וגאולת הרוח בשבועות (2 חתונות.. ).
תיקון שבועות על שום מה? (ויקיפדיה).
תיקון הכלים לקבלת האור (עידון המידות).
פשט: על שום שנרדמנו בעת מתן תורה, והיה צריך להעיר אותנו בקולות וברקים.
דרש: קבלת התורה שבעל-פה, מבחירה (חלק מהתיקון בליל שבועות).
רמז: על שום התגברות השינה. ספירת הגבורה, יצחק (חשוב להיות ער! לשים לב למתרחש, עם תשומת לב. רק מהערות, אפשר להתגבר ולהגביר נוכחות במהות הנישמתית).
סוד: תיקון הוא קישוט התורה כמו קישוט הכלה לקראת הזיווג של הזיכרי והניקבי.
משנשלמו הכלים, אפשר לעשות חופה = לחבר אותנו עם השכינה, "לזווג זיווגים".
"הכל בידי שמיים מלבד יראת שמיים"
זו בחירה שלנו, לקבל. הקבלה מלמדת אותנו לקבל, בפנימיות. מזל הוא שפע שנוזל מהשמיים, ואם הצינורות שלנו סתומים, השפע לא יכול לעבור (מה סותם? פחדים, עבירות, חטאים שהם חסימות) חוסר וגבול מושך עוד חוסר וגבול ולכן גם משיכה לא נכונה של שפע – תסתום את הצינורות (כשמשתמשים באהבה בצורה לא נכונה למשל כמו לאהוב אישה שאינה שלך). משיכה של שפע בצורה לא נכונה היא פשע (שפע-פשע), במקום עונג מושכים נגע (ענג-נגע). אף אחד לא מתעלל בנו בעונשים… זו לא הגישה הנכונה – ניתן לנו שפע כל הזמן ואנחנו עושים עם זה טוב או רע, נכון או לא נכון, ישר או עקום.
אז איך נקבל?
כשיש בנו דעת, אנחנו יכולים לבחור טוב ונכון (דעת לברר את הטוב מהרע. בירורים בנפש) ואז לקבל נכון והשפע הופך לברכה (ממלא עצמו בעצמו, מתמשך, ממשיך, מושך נכון, מקבל נכון).
מיתוק הדינים מתוך חמלה, זה לקחת את הדינים שהצטברו ולשחרר אותם: ישנם זמנים במשך השנה בהם יש לנו חלון הזדמנות (חגים, חגיגה, חג, מעגל מחזורי, ספירלה מתעלה) בו יורד שפע ויכול לפתוח הרבה מהצינורות שנסתמו – זה לעבוד בשורש הדינים, שורש הזמן. כך גם בשבת. כלי שהשתמשנו בו לא נכון, ונסתם הצינור. יש פעולה רוחנית שאנחנו יכולים לעשות, בחג/שבת (זמן), שממירה את הנעשה – לקדושה. ההנאה היא על רקע של רצון (כלי למשיכה), אבל צריך לדעת איך למלא אותו נכון Aligned.
"הכל צפוי והרשות נתונה" ידוע מראש מה להתמרה (הדבר שחסר לנו). העבודה בחיים האלו, היא להתמיר ולשחרר את מצבי החיים שחוזרים אלינו שוב ושוב ולצורך כך צריך להיות ער, אחרת אנחנו ברע (ער-רע). זמן הוא יחסי לתודעה ולשכל (חלום מאפשר לחוות יותר, בפחות זמן): לראות את הסרט של החיים שלנו. לתקן כל תמונה שמופיעה בסרט של החיים שלנו, בשורש, זה להעלות דברים לשורשם, למקור חזרה. להיות "עורך ווידאו" ולבצע שינויים בשורש הנשמה, להכניס חסד וחמלה בתוך הדין. ככה מזמינים עתיד שונה, אחר, מתוך הבחירה וההתבוננות.
לוחות הברית.
קיבלנו את 10 הדיברות (כנגד 10 מאמרות בהן נברא העולם, כנגד 10 הפלאים שנבראו בבראשית, 10 מכות מצריים, 10 רפואות לישראל, 10 הספירות).
הלוחות הראשונים ירדו מלמעלה למטה (משה שבר אותן כי ראה שהעם ירד בתודעה שלו, ולא יוכלו לקבל את תורת ה' כי חזר לחומר ולזה-הב, בעגל, שהיה אל מצרי, ולכן הוא זה שהוקרב כקורבן הפסח, שאינו ניצחי), הלוחות השניים עלו מלמטה למעלה. הדיברות, חקוקות בלב ליבנו, הוא הוא לוחות הברית עצמם.
נקודה למחשבה:
אנחנו בעולם של יש. יש באג בשכל שלנו שלא קולט את ה"אין" (כי "אין" לא קיים בעולם של יש), וכשאומרים לנו לא לחשוב על פיל ורוד, עליו בדיוק אנחנו חושבים. אם כך, למה הדיברות כולן מתחילות ב"לא"? אלו הלוחות השניים.. מה היה כתוב שם בראשונים?
לפעמים, נדרש מאיתנו ללכת במדבר 40 שנה, בלי מפת סימון שבילים.. בלי סימון השבילים... בלי שבילים. בלי עמוד אש, בלי עמוד ענן, ובלי מן. כתבתי רבות על הדרך בדרך ולאחרונה למדתי שלפעמים, כל מה שצריך לעשות זה לצעוד, לפסוע, גם בלי לדעת אנה. למדתי, שהדרך מתהווה עם הצועד והפוסע בה. מה נפלא וענוג הוא להתהלך בתוך הבריאה באמונה ידיעתית שכזו, צעדים מלאי נוכחות בהוויה עצמה, מלאי ביטחון בפנימיות, ובחיצוניות, תנועה שלמה מלאת שמחה ואהבה לקיים ולמתהווה מתוך קבלה, מתוך המופלא שפועם בתוכנו ולראות את היוצא מגדר הטבע (נס), כחלק מהטבע עצמו.
הספירה כביכול נגמרה, אך אם נתבונן לעומק, אנחנו תמיד בדרך, בהתחלה של משהו, באמצע של משהו ובסוף של משהו, התהליכים הם רב מימדיים, שלובים, רבודים כבמעשה מרכבה. אנחנו כעת ב"אַיִן" שמוזר קצת להגיד אבל הוא מתנהג כמו חור שחור - הוא מושך את האור, ולכן אנחנו גם בהתמלאות מתמדת ככל שמתרחב בנו להכיל.
כל עוד אנחנו זקוקים לדרך, היא מתהווה תחת רגלינו. בהמשך זה יהיה יותר קל פשוט להיות במצב הוויה (כל שנהיה בנוכחות, במהות שלנו ונכיל את עצמנו).
המשימה להמשך, למי שיבחר בה:
לדבוק באהבה עזה. לדבוק באהבה לכל החלקים שבנו ולהעצים אותה בכל פעימת לב, כשהלב דופק מאהבה, פעימת החיים פועמת ומפעילה אותם.
באהבה,
מעמד הר סיני המרגש
שמות יט – כ – כא
א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר. ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה. ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה. י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי. יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר. יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. טו וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם. {ס}
א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר. {ס} ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֺתָי. {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא: כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. {פ}
ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ. {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ –לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} יב לֹא תִרְצָח, {ס} לֹא תִנְאָף; {ס} לֹא תִגְנֹב, {ס} לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. {ס} יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. {פ}
יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם–לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. {ס} יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֹּה תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם–כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. כ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. כא וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת, עַל-מִזְבְּחִי: אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ, עָלָיו. {פ}
א וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם...
וזה ממשיך ומתמשך.