נראה כי הכל נאמר בנינו, אין מה לומר,
לא מצאנו איך - אפשר.
אנחנו מדברים בשפות אחרות.
אני מחזיקה את השמיים, ואתה את הארץ.
מאחורי כל ההתנהגויות וההבעה של דברים, עומדים אותם עיניינים:
עומדים הפחדים ביחד עם האהבה.
אנחנו מרגישים אותו דבר.
אנחנו מראות שמראות,
חזקות, חדות, מרפאות.
אני מרגישה שאני באבל.. על אמא, עליך, עלינו, עליי, על עוד משהו גדול שאני לא יודעת לשים עליו את האצבע...
הגופים שלי כולם באבל והגוף שלי מדמם יותר משבועיים,
הלב שלי לא ריק הפעם - אין שם חלל, הכל מלא אהבה... אליך. אל שלושתכם.
החיים שלי השתנו עד לבלי היכר בשנה האחרונה, אפילו אני לא מכירה אותם... זו תהיה רשימה אינסופית אם אמנה לך את כל השינויים..
הם ביקשו שנשמח על ההתפתחות, על הגדילה, שנראה את הדרך שעשינו, שנראה את השינויים, שנהיה בחגיגה גדולה.
אני באבל.
הדמעות עולות מהמעמקים ונשפכות מהעיניים.. כמעט ברציפות.
זו גם תהיה רשימה אינסופית אם אמנה לך את התודות שיש בי אליך,
הכרת תודה שלמה ומלאה, ויקרה.
כשהבית הפנימי משתנה, משתנה גם כל המציאות החיצונית, ואני שיניתי, עד מאוד...
ואז באת.
חלק משמעותי מהשינוי קרה כי אתה.. קיבלת אותי, משימה בלתי אפשרית חסרת תקווה.
מוצאת עצמי בדירה אחרת, בעיר אחרת, בחבל ארץ אחר, באקלים אחר, עם התנהלות אחרת, בפירוק של כל ההרגלים כולם - ולבד.
לבד גם הייתי קודם... לבד אני תמיד, כמו שגם ביחד נוכח תמיד.. כל הפנים כולן,
זרעתי זרעים של שמחה בתוכי, ואז באת. את השמחה הבאת אתה אל העצבות והכאב שלי מאינסוף החיים.
מבנים והרגלים ישנים מתפרקים בתוכי ונמסים אל תוך עצמם, בדיוק ברגע שאני קולטת שכבר הנחתי יסודות חדשים, והכל בסדר.
סדר אלוהי מופתי.
"למה הכל כואב ועצוב אצלך?"
אני לא יודעת... זה המים הכבדים... זה כנראה משרת בי משהו, שעד שלא אבין מה, לא אוכל לרפא שם את החשיכה הזו.
מי שיודע לשים את הרגשות שלי באור ובמילים, זה אתה. שיפרת לי את היחסים שביני לביני, הארת את המרחב הפנימי הזה והרי זו מצווה שמצוותת את הלמעלה עם הלמטה.
מי שלימד אותי לשיר בתוך חיל חרדה ובעתה, בתוך כאב ועצבות, זה אתה.
"בוא אליי"
ואבוא אליך.
שנבוא אחד אל השניה...
אם הכל מתחת לדיבורים מרגיש לך מוכר, זה כי אנחנו משחזרים דבר שכבר היינו בו, והסכמתי לבוא שוב, ושזה יגמר הפוך הפעם,
רק שאנחנו כבר מעבר לקארמה, סיימנו את שיעורי הקארמה. אפשר שנעשה אחרת...
הרגשות הקשים האלו שמתקיימים בתוכי, שאני לא רוצה להרגיש... - אני הסכמתי להרגיש אותם.
הכל אחרת..
בכל מצב אחר, הייתי מצטערת שנולדתי, הייתי מצטערת שהתעוררתי בבוקר במשך חודשים ארוכים, הייתי רוצה להפסיק להיות - הייתי דוחה את עצמי גם.
זה לא כך הפעם... כי אני הסכמתי להרגיש את הרגשות האלו. אני הסכמתי לחוויה הזו, ובוחרת לקבל אחריות מלאה עליה.
להרגיש אותם במלוא טהרתם, במלוא עוצמתם. אני לא יודעת למה הסכמתי ולמה בחרתי - אך זה שלי.
אולי כשאדע מה הכאב משרת בתוכי, אדע לרפא אותו לי ולאחרים.
אנחנו מדברים יותר מידי כשלפעמים צריך קצת לשתוק ולהיות ביחד - כי שם מתבצע הריפוי.
באנו ונתכנסנו כדי לעזור לשנינו עם הכפתורים הכי רגישים, כדי להביא את הריפוי, ובעקבותיו גם הרמוניה ושפה משותפת.
באנו ונתכנסנו כדי לפרק לכ"א מאיתנו את הכלים, כדי לבנות כלי חדש מתאים לזמנים אלו..
באנו ונתכנסנו כדי ללמוד לאהוב כ"א את עצמו, כדי לאהוב יותר ביחד.
***
לטפס עליך, ולשבת עליך פנים אל פנים, לב אל לב, ולהניח ראשך בצמוד אליו.. בתוכי.
ללטף אותך.
לעשות לך נעים מרפא.
ללכת אחורה אי אפשר,
ללכת קדימה - כרגע אין לאן.
לשבת על הרצפה בראש מורכן, ולהמתין.
(לא בביטול עצמי, כן בשיחרור התנגדויות פנימיות)
לשיר לך, לרפא.
לרקוד לך, לרפא.
לבכות, לשחרר.
להרטיב, לרפא.
לשתוק, לרפא.
לרפא.
