גחליליות

אתה שלם,

אני שלמה,

שלמות עגולה,

שלום שלם שלי

מה שלומך?

מה שלום השלום שלך?

כאן כל כולי

כל כולי בכללותי

הכל שלם

הכל שלם תמיד ובהתמדה

כאן כל כולי,

כל הקולות שלי,

כל הרגשות שלי,

מותר לי להרגיש הכל,

מותר לי לבחור מה להרגיש יותר,

למה לתת מקום גדול יותר, למה לתת מקום קטן יותר,

לכמה זמן, באיזו עוצמה,

אני בעלת התכולה הריגשית שלי,

כי אני שלי בשלמותי כל כולי.

כי יש לי אותך בתוכי

כי שמת עצמך בתוכי

כי הרשיתי לך לשים עצמך בתוכי

כי כל אשר סביבי נמצא בתוכי

כי כל אשר נמצא בתוכי

מתגשם סביבי

כי כעת מתגשם.

כי כעת אני מתממשת.

כי כך אני פועמת.

פנימה, החוצה

פנימה, החוצה

פנימה, החוצה

כך אני מפנימה,

כך אני מפיצה,

כך אני מקבלת,

כך אני נותנת,

בוא נשחק משחק: "היקום הוא כמו.."

היקום הוא כמו.. משחק טטריס, בה כל תנועה מתאימה עצמה לתנועות המתקיימות,

כל תנועה נולדת מתוך תנועה אחרת, וכל תנועה חדשה מחדשת מחדש את הסינכרון וההרמוניה,

הסינכרון כידוע לך הוא הזיכרי, את הסינכרון צריך ליזום בפעולה ארצית אקטיבית,

ההרמוניה כידוע לך היא נקבית, היא ההוויה עצמה כשאתה עושה את החיבור שלך עם נישמתך.

כל תנועה היא בארץ ובשמיים, בחומר וברוח בו זמנית,

ולכן הרוח משפיע על החומר,

ולכן החומר משפיע על הרוח,

ולכן הכל שלם בשלמות כל הזמן,

זו התודעה שלנו שחושבת שצריך תיקון ולתקן ואנחנו כל הזמן בלופ של תקנות, תקנונים, ותיקונים.

כשזזים עם התודעה מילימטר ננומטרי הצידה, 

כשהזכר מזכיר לנו לזכור,

שיש בחירה חופשית,

וכי הכל הוא בעיני המתבונן,

הרי שהמתבונן יכול לבחור נקודת התבוננות חדשה,

הרי שהמתבונן יכול להזיז את נקודת מוצא התבוננותו,

ולמצוא -

תמיד ובהתמדה,

את ההרמוניה.

ההרמוניה של כל הצלילים, אלו הנשמעים עם אלו שאינם נשמעים,

הרמוניה של כל הקולות, 

ההרמוניה של כל התנועות,

הסימפוניה של כל הקיום והיקום.

כשבוחרים כך,

מתחיל לשכון שלום.

שוכנת שכינה.

כל קול מקבל את ייחודיותו, 

כל קול קשוב לקולות סביבו,

ולכן כל קול מתקבל בהרמוניה, בזכות כל הקולות שלידו.

כשמפנים קשב לשירת העשבים, שהרי לכל עשב ועשב יש ניגון משלו,

וכי לכל העשבים כולם יש את שירתם,

ושירתם מצטרפת לשירתם של העצים,

וזו חוברת לתנועת הרוח שמניעה צלילים בענפים ובעלים,

שגוררת את החולות למקומות חדשים,

והתענוג... 

התענוג...

התענוג!

פשוט

להיות

בחיים

הבריאה מפרידה (מים ושמיים, אדמה ומים, אור וחושך, יום ולילה... ואז נברא האדם, שהתבקש לתת שמות, לתת לדברים את מהותם, ושם השמות ממשיכים להפריד הפרדות, כל דבר ודבר מקבל את האותיות שלו, את הצירופים שלו, ואת הצלילים שלו, כל דבר ודבר קיבל קול ולמד את עצמו ורטטיו).

וכעת כדי להתחבר, להתאחות.. אנו נדרשים לדבר בשפת האהבה המשותפת לכל אשר נברא.

וכשנבין שגם הדיבורים מפרידים, אפילו דיבורים בשפת האהבה,

נהיה בחיוך, שמחה ושתיקה,

ונאפשר לכל - להיות,

בהרגשה!

בלי להדביק לה תוויות מילוליות, בלי לתאר אותה, בלי לשים לה גבולות.

זוהי האהבה ללא תנאי.

א.ה.ב.ה.